ידעתי למה כולם מסתכלים עליי כשנכנסתי לחדר האוכל הקטן יותר. נראיתי זוועה, שערי עדיין פזור ופרוע, פניי עדיין מלוכלכות ומצב רוחי עשה את כל השאר. ניגשתי אל החייל שמזג נזיד שלא נראה טעים במיוחד לקערתי וסרקתי את המקום, קולטת את דארה ומאסרו שאמנם נראה שסיימו לאכול אך טרם קמו. אף אחד מהבכירים לא נכח בחדר – לא ראיתי את דוריאן, בארוס או את מפקד המוצב. התקדמתי לאט, נזהרתי לא לשפוך את הנזיד שלי כשלפתע חייל נעמד מולי, פניו מוכרות לי, ארשת פניו המומה. היו לו עיניים חומות חמות, עור שחום נאה ושיער כהה..פתאום הוא נפל על ברכיו מולי ונישק את רגלי, למרבה תדהמתי, ואז הבנתי מאיפה הוא מוכר לי. זה היה החייל שהצלחתי להציל מהאליגטור בן הכלאיים הנורא. הסמקתי, קולטת שכולם מסתכלים, אולי החלפתי כמה צבעים בפניי. "היי, אתה לא צריך להשתחוות. בבקשה קום. זה בסדר" לחשתי במבוכה, מתפללת שיקום כבר על רגליו. והוא אכן נעמד. שמתי לב שהוא סמל לפי הדרגה שלו.
"חיי שלך, גברתי.״ אמר במלוא הרצינות וקד לי. דארה ומאסרו נחלצו לעזרתי והתקרבו לעברינו במהירות.
"דפקת את ראשך בקרב, מאטי?" דארה שאל בבוטות. הסמל התעלם ממנו. הוא הביט רק בי.
״גברתי, תאמרי לי מה את צריכה, כל דבר, וזה יבוצע"
נכנסתי להלם ומבוכה גדולים אפילו יותר. יכולתי לראות שהוא מעט צולע, אבל נראה שהוא אפילו לא נחבש היכן שנפצע. הפצע ברגלו נרפא משמעותית. דארה סימן עם האצבע בתנועה סיבובית מול רקתו למאסרו ושרק. "אולי הוא בהלם קרב" מאסרו אמר, נראה מודאג. "דעתי לא משובשבת, רס"בים. הגבירה הצילה את חיי. אני חייב לה את הכל.״ הוא רכן ונגע בידי.
הקערה שאחזתי נשמטה מבין ידיי והתנפצה על הרצפה. כשהוא נגע בי, הרגשתי את זה. ההבנה נחתה עליי כמו פטיש. הנוכחות הרדומה שהרגשתי קודם לכן בתוכי, זו שבלבלה אותי כשהייתי בחדר עם דוריאן ובארוס..הגבר שבטעות, איכשהו נכנסתי לראשו – פתאום התחוור לי שזה היה הוא. הסמל הזה. יכולתי להרגיש את האנרגיה שלו זורמת אליי, דרכי. אבל איך זה יכול להיות? הדבר היחיד שעשיתי היה לתת לו מדמי. נתתי מדמי לבארוס לפני כן ולא הרגשתי שום דבר כזה. אולי אחד המאגים כישף אותו? אבל זה לא נשמע נכון. יכולתי להרגיש את האנרגיה שלו, את המהות שלו והנוכחות שלו בתוכי אבל לא יכולתי להרגיש שום זכר לקסם או מאגיה. פניו מלאות הבוז של דארה השתנו לדאגה כשהוא הביט בי. "מה קורה?" הוא שאל כאילו חשב שאגדל עוד ראש או משהו כזה, מביט בי בחשדנות. "אני מציע שנמשיך את השיחה הזו בחדר" מאסרו הציע אבל לא ממש שאל כשהוא תפס את החייל מצד אחד, דארה תפס אותי מצד שני והם משכו את שנינו מחדר האוכל ומעיניהם הבוחנות של כל החיילים. צעדתי באוטומטיות אחריהם. הסמל נאבק במאסרו. "תני לי לשרת אותך, גברתי. זה כל מה שאני מבקש" החייל התחנן. "אתה כבר משרת את הצבא. מה יהיה למפקד שלך לומר על זה?" מאסרו שאל. "חיי שלה עכשיו לפני הצבא. לפני הכל." הוא השיב בשלווה. דארה נד בראשו. ״ומה יש לגברת לומר על זה?" שאל דארה, מביט בי בחשדנות גוברת, עדיין מחכה שאגדל את הראש או אולי לפחות עוד עין. נשכתי את שפתי, מפחדת לדבר מחוץ לחדר. סוף כל סוף הגענו לחדר שזה עתה עזבתי והם הכניסו את שנינו פנימה וסגרו את הדלת, מביטים בנו. "מה לעזאזל קורה כאן?" מאסרו שאל אותי. החוורתי. "אין לי מושג. בסך הכל רציתי לאכול, אני גוועת. אני לא יודעת" אמרתי כמעט בייאוש, בהתנצלות, כי זה באמת הרגיש כאילו כישפתי איכשהו את הסמל המסכן. הוא נמתח וצעד אל הדלת, מאסרו ודארה בדרכו. הוא הביט בהם ברוגז. "הגבירה צריכה אוכל, או שלא שמעתם?" הוא נזף בהם. העברתי יד בשערי. "שיחקת בראשו. מה עשית לו?" דארה שאל, מנער אותי כאילו חשב שהשתגעתי. "לא עשיתי כלום, דארה" מלמלתי, "לפחות..לא בכוונה" צייצתי, בקושי אומרת את המילים האחרונות. "אל תיגע בה ככה" הזהיר מתיס את נמר השלג העצבני. השתחררתי מאחיזתו לפני שדברים יצאו משליטה לגמרי. "תישאר כאן. אני הולך לקרוא לגרנל" מאסרו אמר לשותף שלו.
