פקחתי את עיניי ותחושת דיסאוריינטציה קשה הציפה אותי לרגע. מצמצתי בבלבול כשהבנתי שאני רוכבת על סוס, ידיים חזקות ושריריות עוטפות אותי משני צידי בזמן שאחזו במושכות ועורפי נשען על חזה קשיח. נזכרתי שרכבנו שעות ארוכות ונראה שמתישהו, למרות המתיחות הקטלנית שחשתי, נרדמתי איכשהו על הגנרל הגדול. ראשי נשען על רוחב חזו המרשים לעוד רגע לפני שהתרחקתי בחדות, יוצאת מחום חיבוקו ומזדקפת. השמש הסתתרה מבעד לעננים ואיתה מזג האוויר הנוח שאפיין את הבירה בתחילת האביב. צינה חדרה את המעיל אל תוך עצמותיי. לא רחוק מלפנינו רכב הגבר שהטיל עליי אימה. בלעתי והבטתי לאחור, קולטת את דארה ומאסרו ומאחוריהם רק פרשים. לאן נעלמו כל החיילים הרגליים? לא ראיתי אותם גם כשהבטתי הרחק אל האופק עטור הגבעות. "נפרדנו מהשאר?" שאלתי את בארוס, מפנה לו את פרופיל פניי כדי שישמע אותי טוב יותר מבעד לשאגת הרוח וקול פרסות הסוסים. "הם ישיגו אותנו בהמשך." הוא השיב בחוסר דאגה. "נרדמת כמו בול עץ" הוסיף כבדרך אגב, מבטו נישא קדימה אל האופק. "בן אדם צריך לישון מתישהו" מלמלתי ברוגז שנועד להסתיר את המבוכה, כי כן, נרדמתי כמו גופה בידיו. "ואיזו שינה זו הייתה." שמעתי שהוא מחייך גם שלא בדיוק ראיתי את מבע פניו. "לא ידעתי שטיפוסים מהסוג שלך", וכשהוא אמר סוג – הוא התכוון לעובדה שאני חצי ערפד, כמובן, "צריכים שינה".
"הסוג שאני צריך שינה בדיוק כמוך. או שאולי בעצם לא כמוך, כי לא נראה לי שאתה ישן אי פעם. אתה ערפד או משהו?" הלצתי בסרקסטיות. "דברי יפה לגנרל שלך" הוא הזהיר בשקט. רציתי לצחוק אבל מיד נזכרתי שדוריאן בטח מצוטט חלקית אם לא באופן מלא. "כן המפקד" השבתי בצייתנות מעושה. אם בארוס שמע משהו בקולי, הוא לא העיר על כך. במקום הוא רכן לאוזני. "לא הספקתי לספר לך" הוא לחש לי, פניו קרובות בצורה שגרמה לאוזניי להתלהט ממגע שפתיו על אוזני. "עצרתי את המפקד שתקף אותך. הוא בכלא" הוא סיפר לי.
הסתובבתי אליו כמיטב יכולתי, המומה. "מה? מתי? חשבתי שנזקקת להוכחה כדי לעצור אותו" שחזרתי.
"אתמול. מצאתי כתם אחר שהיווה סיבה טובה מספיק למעצרו" הוא אמר במסתוריות. "איזו סיבה?" חקרתי בעניין. "בואי נאמר שהוא החליט לסטות מדרך הישר לאחרונה. הצבתי ריגול אחריו מאז שניסה לתקוף אותך. מתברר שהוא קשר את עצמו עם לא פחות מתנועת המשחררים. הוא כבר סולק מהמשמר ונשלח לכלא המלכותי. הוא יעלה למשפט מול המלך".
"חשדת שאני קשורה לתנועה הזו. מה הסיפור שלהם? מה הם עושים?" שאלתי בסקרנות גוברת. הוא הביט בי מהצד, בוחן אותי בדממה לרגע. "מה?" שאלתי. "את באמת לא יודעת הרבה דברים, רין. לא עקבת אחרי ההתפתחויות במולדת שלך כששהית מעבר לים" הוא קבע, לא מזכיר איפה, הנחתי שמטעמי זהירות. לא ידעתי ממי הוא נזהר – דוריאן? החיילים האחרים? אולי כולם.
"אמרתי לך. לא תכננתי לחזור אי פעם. וזה לא כאילו קל לעקוב אחרי חדשות כשאתה משקיע את כל מרצך וזמנך בהסתתרות ושינוי מיקום" טענתי להגנתי. הוא הטה את ראשו הצידה, שוקל את הדברים. הסתובבתי בחזרה קדימה.
"אולי. בכל אופן, התנועה הזו קוראת לעצמה המשחררים, אבל מה שהם עושים זה ההפך המוחלט. הם עוסקים בסחר בלתי חוקי" קולו היה נמוך ומאוד אפל, כמעט מסוכן. "סחר במה?" שאלתי בסקרנות גוברת.
"אנשים. בעיקר נשים וילדים" הוא גילה לי ולפי גון קולו, ידעתי שהוא מתעב אותם עד שורשי נשמתו. קיוויתי שהמפקד הפושע הארור יקבל את העונש המקסימלי ולעולם לא יראה שוב אור יום. "זה נורא! והם פועלים מתוך הבירה?" שאלתי בתמיהה וזעזוע מכיוון שזכרתי היטב את הגבר שניסה לדקור אותי כשעשיתי את דרכי למונגארד לראשונה. על הפגיון שלו הופיע ראש של קוברה שהוטבע במתכת ובארוס אמר לי שזה סמל התנועה. "לפעמים, כן. הייתה להם מפקדה בדנקלין, הרובע הפחות מזהיר בבירה אבל היא הושמדה על ידי המשמר לפני חמש שנים. אני לא יודע אם הם בדרך להקים מפקדה חדשה, אבל נראה שהם חזרו לפעול גם מהבירה" הוא אמר ונשמע מאוד לא מרוצה מכך. "אחד מהם תקף אותי" הזדעזעתי, חושבת מה עלול היה לקרות אלמלא הייתי יודעת להגן על עצמי. "צריך לעצור אותם. למה אנחנו יורדים דרומה אם יש בעיות בבירה?" שאלתי בבלבול. "יש מספיק מי שיאבטח את הבירה. הבעיות בדרום בוערות יותר"
