המים באמבט היו קרים אבל הסבון פיצה על כך בגדול. הוא כמעט הצליח להרגיע את העצבים המרוטים שלי. רק כמעט. שפשפתי את כל כולי שוב ושוב וחפפתי את שערי ביסודיות וקפידה. המים באמבט הפכו לשחורים מהר מאוד בעקבות הטינופת שנשטפה ממני. טינפתי לבארוס את הבית ולא הייתה בי טיפת חרטה. כשיצאתי הרגשתי בפעם הראשונה מזה זמן מה נקייה באמת. הדפתי את ריי הסבון של בארוס... ניחוח מושלם שהשתייך לגבר בלתי נסבל. אם הוא חשב שהוא יוכל לכלוא אותי פה הוא יגלה שטעות בידו. אני אמצא דרך להיכנס לארמון, אני חייבת למצוא דרך. לקחתי מגבת שחורה רכה ממתלה המגבות האלגנטי והתייבשתי כמיטב יכולתי, מוותרת על החלוק שהיה עצום בצורה מגוחכת. קשרתי את המגבת היטב ויצאתי לבסוף, אחרי זמן מה. להפתעתי, גיליתי שהוא עדיין יושב ועובד. הגבר הזה ישן מתישהו?
"איפה אני ישנה?" שאלתי כמעט באדישות, מעוניינת לדבר איתו כמה שפחות כרגע. הוא עיצבן אותי יותר מידי. עמדתי מולו, עטופה במגבת השחורה, הרכה והגדולה שהסתירה אותי מחזי ועד מעל לברכיים. "חשבתי שערפדים אמורים להיות עירניים בלילה" הוא ציין בחשד ולא הרים את מבטו מהניירת שלו, נראה כל כך מרוכז. האמת היא שהוא נגע בנקודה טובה כרגע. הרגשתי מלאת אנרגיה וחיות - אבל לא רציתי לראות את הפרצוף שלו לשארית הלילה. אני צריכה לחשוב מה אני עושה עם המצב החדש ובעיקר איך אני בורחת מכאן.
"אני עייפה, ישנתי על רצפת אבן ביומיים האחרונים. רצפת אבן מטונפת, מצחינה ושורצת חולדות" הזכרתי לו, לא חוסכת את העוקצנות.
"זה הגיע לך"
אאוץ'.
"את יכולה לישון במיטה שלי" הרים את עיניו להביט בי. גופי נשטף בגל חום כשהוא הציע לי את המיטה שלו וגם הביט בי ככה. הידקתי את לסתי. עדיין כעסתי על כך שכלא אותי.
"תפסיקי להביט בי ככה. את שוכחת דבר אחד חשוב"
נשענתי על רגל אחת ושילבתי ידיים, ממתינה לשמוע מה יש לו לומר.
"כל זה עדיף מהגרדום"
קפאתי במקומי. ההבנה נחתה עליי פתאום. בארוס חטא לחוק כשהוא לא שלח אותי לגרדום. החוק די ברור לגבי מוצצי הדם. כולם מרצים עונש אחד, עד כמה שידוע לי - וזה עונש מוות. אלא שאני לא ערפד רגיל ולא מגיע למות, לא באמת וכנראה שגם הגנרל מבין זאת. לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד שיצדיק עונש מוות עבורי. טוב, פגעתי בלארה אבל יש סיכוי טוב שהייתי שיכורה כלוטה או אפילו מורעלת.
לא השבתי לו, עייפה מלנסות להצדיק את עצמי. פשוט נעצתי בו מבט מלא משמעות.
מתתי כבר פעם אחת. אולי הפעם השנייה תביא איתה חסד.
הוא הרצין למראה הבעת פניי אבל לא חיכיתי לשמוע מה עוד יש לו לומר. פשוט הפניתי לו עורף ועליתי במדרגות העץ הנאות לקומה העליונה, מגלה חדר שינה גדול ופתוח ובמרכזו, צמוד לחלון הקיר עמדה מיטת אפיריון ענקית ויפה שהזכירה לי מיד את החיים שהיו לי פעם, לפני הרבה זמן. החלון נעול בשרשראות כבדות. "אני מציע שלא תגעי בחלון. תגלי שיש דברים גרועים משרשראות", שמעתי את קולו בוקע מלמטה. לעזאזל איתו, הוא הכיר אותי טוב מכפי שחשבתי לעצמי. נאנחתי וצללתי למיטה, מגלה שהיא רכה, עוטפת ומפנקת במיוחד. יכולתי לדמיין את גופו המאסיבי מתאים למיטה הזו. המצעים הריחו ממנו. הטבעתי את ראשי בכריות הרכות והרגשתי שבחוץ הזריחה מתחילה לעלות. עצמתי את עיניי וחשבתי איך אני אמורה להגיע לארמון. איך אמצא את אחותי, אם היא שם. מחשבותיי ריחפו אל אחותי, לפני המלאך שלה. הזמן לא לקח ממני את הזכרונות שלי ממנה, הזכרונות שלי ממשפחתי. במיוחד לא הזכרונות האחרונים שלי מהם. מחשבותיי נדדו אל זכרון מתוק, אחד האחרונים שהיו לי מהם.
