ראשי כאב כל כך שעלה בי חשד משמעותי שהמוח שלי נוזל כמו דייסה מאוזניי. נאנחתי בכאב ופקחתי את עיניי לעלטה שנשברה בזכות כמה לפידים מרוחקים. משהו רך, חם ופרוותי ליטף את רגליי בציוץ. צעקתי ומשכתי את רגלי והחולדה נמלטה דרך החריצים של מוטות הברזל שהיוו שער לתא המאסר שלי. "ברוכה הבאה לג'ונגל" שמעתי קול משועשע ומוכר. למרבה אימתי התברר לי שידיי ורגליי קשורות בשלשלאות ושאני שוכבת ברצפה של תא מאסר. שלושה תאים הצידה בצד המקביל אליי ישבה ניאלה, נראת מלוכלכת ממני פי כמה. זה שיפר את מצב רוחי משמעותית.
"מה עשית?" היא שאלה, כל גופה משדר אנרגיות נמוכות, כמעט שעמום.
"לא עניינך. יש פה מישהו?" שאלתי אותה, קולי גבוה ולחוץ, עיניי סורקות את המקום השקט. שמחתי שלפחות הסחרחורות וההרגשה הרעה שככו. "רק את, אני....וואסילי" היא השיבה אבל לא ראיתי שום ואסילי. "ואסילי? מי זה?" שאלתי. "רק טירון נחמד שכרת לטבח את היד כי הוא סירב להגיש לו מנה שנייה." היא סיפרה כמעט בשעמום, "ואז דחף את הפרצוף של הטבח המסכן לאש עד שעורו נמס" היא הוסיפה באגביות. הזדעזעתי עד לשד עצמותיי מהתיאור מעורר האימה. ישבנו בכלא עם רוצח פסיכופט. משהו זז באפלת התא שלצידי ואז ראיתי את פניו של ואסילי, את עיניו חסרות הנשמה מביטות בי. הוא אולי היה בן אדם אבל הוא בהחלט לא אנושי. הבנתי שלמזלי הגדול תא ריק הפריד בנינו. לא היה לי אומץ לשאול למה ואסילי נמצא כאן במקום בגרדום אבל הנחתי שהוא לא ישאר כאן עוד הרבה. העונש על רצח הוא מוות...וגם העונש על ערפדיזם הוא מוות. אני חייבת, פשוט חייבת לדבר עם בארוס בדחיפות או למצוא דרך לברוח מכאן. "איפה השומרים? שומרים!" קראתי ובעטתי עם רגליי הכבולות בשער המתכת. "אין פה אף אחד כאן" ניאלה השיבה בשעמום וראיתי אותה מגלגלת את עיניה.
"אני צריכה לדבר עם מישהו. שומרים?? שומרים!!" צעקתי אפילו יותר חזק.
"את פתטית" היא היסתה בנונשלנטיות.
"ואת כלבה" קטלתי אותה בחזרה בארסיות. אם אני עומדת למות, רציתי לפחות שתדע מה אני חושבת, אבל ברצינות, אני לא יכולה למות כאן. היא רק החמיצה לי פנים ונשכבה לאחור, נבלעת בחשכת התא למרות שיכולתי לראות את רגליה גם בחושך. "פשוט לכי לישון. זה אמצע הלילה" קולה בקע אבל היא לא התרוממה שוב.
"איך את יודעת?" שאלתי והיא צקצקה בלשונה כאילו אני זו שבלתי נסבלת כאן. "אני פשוט יודעת, ילדה . לכי לישון או סגרי את הפה שלך"
כלבה. ניסיתי לקום, זוחלת על ישבני אל עבר הסורגים. אחזתי בהם והרמתי את עצמי מעלה והבנתי שהקרסול הפצוע שלי כבר דיי החלים. הכתף עדיין כאבה, כנראה פצעתי אותה באופן חמור יותר. היא תחלים בקרוב. בחנתי את האסירים הדוממים והבנתי שרק אני אזוקה בצורה כזאת. אפילו ואסילי שרצח טבח נקשר רק בידיו. הסתובבתי כך שצד גופי פונה אל סורגי הברזל והטחתי את הצד הבריא שלי לתוכו בכוח מתפרץ. התא רעד כולו וראיתי בזווית עיניי איך ניאלה מתיישבת בעיניים פעורות. הטחתי את עצמי שוב, זוכה גם לתשומת הלב של ואסילי, מבטו הריק גורם לבטני להתהפך וצמרמורת קשה עברה בי, אך התעלמתי והמשכתי להלום בתא.
"את מטורללת" ניאלה האשימה, קולה צבוע בהלם.
"אולי" התנשפתי, גופי כואב, אבל הקמתי כל כך הרבה רעש שאפילו המתים אמורים להתעורר. נראה שמישהו בכל זאת היה בסביבה, כי שמעתי שומרים צועקים ויורדים במדרגות. ספרתי שלושה מהם והם נעצרו מול התא שלי.
"מה המהומה?" הגדול והקירח שבניהם שאל בעצבים.
"אני רוצה לדבר עם המפקד בארוס" דרשתי בנחישות. הם הביטו זה בזה ופרצו בצחוק. "פשוט לכי לישון" אחד מהם הורה לי כפי שניאלה ניסתה לשכנע אותי לעשות. "לא נראה לי" אמרתי והטחתי את עצמי שוב על הסורגים. חרבו של הגדול מבניהם נשלפה, הפלדה מבריקה לאור הלפידים הקלוש כשהיא נחה מתחת לסנטרי. "נסי את זה שוב ותאבדי איבר כלשהו שאת אוהבת" הוא הזהיר בשיא הרצינות. בלעתי את הרוק. לא חשבתי שיכולות הריפוי שלי יכלו להצמיח בחזרה איבר גדוע. "אני רק רוצה לדבר עם המפ...עם הגרנל. בבקשה. בבקשה" כשכוח לא עבד, אולי תחנונים יעזרו. "הגנרל ידבר רק עם מי שהוא יחליט" השיב השומר והחזיר את חרבו. "עכשיו תסתמי את הפה שלך ותני לנו לישון" הוא ציווה ופנה לעזוב עם חייליו. בשמחה הייתי נועצת בהם את שיניי ושולחת אותם לישון תקופה. במקום, נותרתי בחושך , בנקודת מוצא קשה בהרבה מנקודת ההתחלה שלי.
