מעלה את הסיפור לזמן קצר ❤️ זה ספר ישן שכתבתי לפני שנים ועדיין מטורפת עליו וממליצה לכן לקרוא. שימו לב הספר הזה הוא האבטיפוס של החטאים! גם כאן יש רומן אסור.
----------------------------
ניסיתי לשכב במיטה ולעצום עיניים, אך התברר לי מיד כמה הרעיון הזה גרוע. הבחילה שהציפה אותי כל יום, כל היום במשך השבועיים האחרונים התגברה ואיימה לשבור שיא חדש בעודה הופכת למפלצת קטנה שטיפסה במעלה גרוני וגרמה לי להאמין שאני באמת מסוגלת להקיא. פקחתי עיניים לרווחה והזדקפתי באיטיות מיוסרת במיטה, אם אפשר לקרוא למזרון הקש המעופש והדקיק הזה מיטה ונשמתי עמוק, נשימות שלהן לא בהכרח נזקקתי, אך כרגע הרגישו חיוניות כל כך להסדרת הבלאגן שהתחולל בגופי. אוויר ים הכפור חדר דרך אפי ומשם אל תוך גופי, משכך מעט את התחושה הקשה שהתבססה בגרוני. אורו של הירח הצהוב סינוור אותי בעודו מבליח דרך מראת קיר עגולה, קטנה ומטונפת שנתלתה על דופן הספינה בסמוך למזרון שלי. הסטתי מעט את ראשי וראיתי דרכה את נוסעי הספינה הבודדים נמים. לימיני, יכולתי לראות זקן צנום נוחר בקולי קולות בעודו חובק שני ילדים קטנים, בת ובן. לשמאלי שכבו דוממים שתי דמויות בבגדים מרופטים, גבר ואישה. הם ישנו מחובקים ונראו שלווים למדי בהתחשב בכך ששכבו בין אינספור ארגזי הסחורות המיובאות שהטלטלו יחד עימם מצד לצד לפי קצב הגלים המאסיבים. נאנחתי בשקט כשהבנתי שרק אני ערה. כרגיל. למרות האפלה העמוקה ששררה בבטן האונייה, יכולתי לראות היטב. שמחתי שכאן בבטן הספינה לפחות יבש..מה שאי אפשר היה לומר על מה שקורה למעלה, בסיפון .הסרתי את מבטי מן הדמויות הנמות והחלטתי להיישיר מבט עם בבואתי...
ונחרדתי. עיני הספיר הכחולות שלי עוטרו בעיגולים שחורים ועורי הבהיר קיבל גוון חולני אפרפר. נראיתי כמו גופה של נערה בת שמונה עשרה עם מעט מאוד רוח חיים. גם הרגשתי ככה .לא הייתי מופתעת מהשפעת ההפלגה והים עליי. שנאתי את הים וסלדתי ממנו מספיק שנים כדי לדעת לשמור מרחק ממנו. הוא החליש אותי ושאב ממני את כוחי. החוויה האחרונה שהיתה לי מהפלגה זהה לכיוון ההפוך מלפני שנים כבר הספיקה לדהות מעט בראשי, אבל עדיין יכולתי לזכור כמה רע הרגשתי גם אז. בקושי שרדתי אז, ולא הייתי במצב טוב בהרבה גם היום. לא הייתי מעיזה להפליג, לא אז, לא במצבי, אילו היתה לי ברירה אחרת. אבל הברירה היחידה שהיתה לי אז היתה להימלט על חיי. ועכשיו אני חוזרת למקום שממנו ברחתי לפני כמעט חמש שנים. היום כבר היתה לי ברירה ואולי, כנראה שאני מטורפת לגמרי לשוב אחרי כל מה שקרה. קול קריאות המלחים מהסיפון פילח את קול הגלים הנשברים על דפנות הספינה וקול נחירות הזקן. הרמתי את ראשי בחדות, חשה את ליבי מטפס לגרוני כשלפתע הספינה התייצבה והפסיקה להטלטל מצד לצד באלימות המתמדת שאפיינה את מסעי הימי עד כה. "היכונו לעגינה!" שמעתי את אחד מהם קורא כה בבירור, שבאותה המידה הוא יכל לעמוד כאן לידי. שמיעתי היתה חדה בהרבה משל בני אנוש רגילים. יכולתי לשמוע כל הוראה שניתנה על ידי רב החובל מלמעלה. חטפתי את תיק הגב הריק למדי שבבעלותי, ששימש לי בעיקר כמעין כרית בלילות, תליתי את הרצועות סביב כתפיי בידיים רועדות ורצתי במעלה המדרגות אל הסיפון.
צינת הלילה הכתה בי בבת אחת כשיצאתי מבטן האונייה, אך זה לא מה שגרם לי לשקשק. פחד נורא לפת את מעיי כשהבטתי בנמל החשוך והגדול שהשתרע למולי. רבות השתנה מאז שהייתי כאן, במולדתי, בפעם האחרונה. המעגן גדל פי כמה והספינות שעגנו היו עצומות בהתאם. רצתי בחשאי אל המעקה הקרוב וראיתי את הספינה שלנו נצמדת לקצה של גשר עץ. הבטתי לצדדים, בודקת שאיש לא הבחין בי בחשכת הלילה ואז נשמתי עמוק ככל שיכולתי וזינקתי מטה אל גשר העץ, לפני שיגיעו אנשי צוות הנמל להצמיד את הספינה בחבלים אל הגשר. נחתתי בקול רקיעת מגפיים שלא נשמע מבעד לשאון הרוח והצעקות, לפחות לא לאוזניים אנושיות. הנחיתה מגובה שתי קומות הכאיבה לגופי, אך גופי היה חזק גם כשהיה חלש וספגתי את הכאב בדממה, לא מבזבזת זמן - טסתי אל עבר שער הכניסה לנמל, שיהיה כנראה סגור בשעה כזו. עשיתי את דרכי בדממה חפוזה בין הספינות הגדולות שעגנו להן בשלווה, מתגנבת בקלות, שומרת את גופי בצללים והרחק מהעששיות שהאירו את הדרך הראשית. טיפסתי על גבי שער המתכת הסגור שהתנודד וחרק ברוח ונחתתי בצידו השני. לא הבטתי לאחור לרגע, אל עבר הים השחור והעמוק או הנמל הרחב, נחושה לשים את המסע הימי שטוף הבחילות מאחוריי.
