Seven stars/Taekook

1. begin

ג'ון ג'ונגקוק ישב מול תמונתו של אביו המנוח, מתגעגע לחיוך שלו, מתגעגע לריח שלו, לחיבוקים הנעימים שלו ולתחושת החמימות והאהבה שתמיד הביא לו. את אימו הוא לא הכיר כמעט בכלל, היא נפטרה כאשר היה בערך בן 6, לכן אביו היה כל עולמו בשבילו ועכשיו, עכשיו הוא גם הלך, משאיר את ג'ונגקוק לגמרי לבדו בעולם.
אנשים מעטים באו להלוויתו, אדון ג'ון המבוגר אמנם היה חברותי ותמיד נחמד לכל אדם, אך הקשרים שלו עם אנשים לא היו חזקים מספיק כדי שיבואו ללוות אותו לעולם הבא לאחר מותו. וג'ונגקוק לא הצטער על כך, עדיף כמות קטנה של אנשים אמיתיים מאשר המוני אדם שרק רצו ירושה או כסף, מה שבהחלט לא היה חסר להם.

אדון ג'ון אמנם היה רק נגר במקצועו אבל היצירות המקוריות שלו, אשר הגיעו ללבבות האנשים, הצליחו לגרום לו עם השנים לפתוח מפעל שלם שייצר רהיטים יוקרתיים שנשלחו לכל חנות בעלת רמה. הכורסאות שלו עיטרו סלונים של ידוענים ואנשים עשירים למינהם, הכסאות שלו היו בכל משרד שיכל להרשות לעצמו אותם ושולחנות האוכל שלו היו פריטים עיקריים במסעדות היוקרתיות ביותר בארץ.

אמו של ג'ונגקוק, כך לפחות נאמר לו, הייתה סופרת גדולה ומוכרת, היא כתבה המון ספרי פנטזיה על עולמות שונים ועל היצורים השוכנים בהם.
בביתם תמיד הייתה ספריה גדולה שהכילה כל ספר במהדורה מיוחדת, של כל סופר ומכל בית דפוס מוכר, כל מתנה שיכלו לתת לאישה ששינתה את עולם הספרות, רק כדי שתוציא עוד ועוד ספרים...
אך לג'ונגקוק עצמו לא יצא המזל לקרוא אותם, אביו לא נתן לו, הוא טען שזה היה חסר טעם וספרי הפנטזיה האלו לא יעזרו לו בחיים כי גם לאימו שמתה הם לא עזרו.

"ג'ון ג'ונגקוק." אדם מבוגר קרא בשמו והתיישב ליידו, זה היה השכן שלו, אדון לי, ג'ונגקוק לא ראה אותו שנים מכיוון שמגיל 13 כבר החל את האימונים שלו בחברת המוזיקה "ביגהיט" שבסיאול.
שכנו אכן התבגר, קמטים כבר כיסוי את פנוי וגופו שפעם היה נראה גדול וחזק הצטמק ונחלש כמעט לחלוטין עד כדי שהוא נתמך במקל הליכה; מקל עשוי מעץ מייפל, קשיח ויפייפה, צבעו חום בהיר אך עם גוון מעט אדמדם, בתוספת עיטורי מתכת בצבע כסוף, 'בהחלט עבודה של אבי' כך הצעיר חשב. "שלום אדוני, אני שמח שהגעת." הבחור אמר, מביט לרגע באדם המכובד בעל החליפה היוקרתית ומיד החזיר את מבטו לתמונה של אביו האהוב.
"לפני שהוא הלך," שכנו החל לדבר בשנית; "הוא הביא לי מעטפה, בפנים היה את המפתח לדירה שלו ועוד מפתח, הוא ביקש ממני להביא לך אותם." הוא הוסיף, מניח את המעטפה הפתוחה לצידו של הצעיר וקם, נותן לילד להמשיך להתאבל מבלי שיפריעו לו.

ההלוויה נגמרה וכולם התפזרו הרחק מבית הלוויות הישן, ג'ונגקוק בהתחלה סירב לעזוב אך בגלל שלא רצה לעורר מהומה החליט לבסוף לקום וללכת.
הצעיר התהלך מעט ברחוב עד שהחליט שזה הזמן להכנס למקום פחות פומבי לפני שמישהו ישים לב אליו, ובגלל שביתו של ג'ונגקוק היה בסיאול, כלומר במרחק של כ- שלוש שעות נסיעה, הוא החליט להשאר לישון בבית אביו, הרי הוא קיבל מפתח לשם אחרי הכל.

הוא נכנס בשקט, מריח את הריח המוכר של הבית, מין ריח טבעי כזה של יער ופרחים שונים, גם ריח מעט מלוח כזה, כמו של ים... כאילו הכל משתלב ויוצר ריח ממכר שתמיד זכר. כל רהיטי הסלון היו אותם רהיטים שאביו בנה, כמעט כולם היו עשויים מעץ מהגוני עשיר, אדמדם ויפייפה, הריפודים על הספות והכסאות היו בצבע תכלת בהיר, כזה שהשתלב עם כל תמונות הנופים והשמיים שעיטרו את קיר הסלון והמטבח.
אביו אהב את השמיים, אמר שזה גורם לו להזכר באישתו בכל פעם שהביט בהם.
ג'ונגקוק המשיך לחקור כל פרט ופרט בבית ילדותו, מסתכל על הפגמים הקטנטנים בקירות ועל כל אדניות הפרחים שכבר החלו לנבול כי לא היה אף אדם שיטפל בהם.