my betting [1]

פרק 16

                              אוליביה

נייתן.מספר שמונה עשרה.
אוליביה על החולצה של נייתן מופיעה הסיפרה שמונה עשרה.
הגבר שלך שם על המגרש.מספר שמונה עשרה.
"וווהווווו!!!" מריעה קלואי לצידי אל עבר דילן שמבחין בנו מהמושבים הראשונים והקרובים למגרש.
הוא שולח לעברה נשיקה באוויר והיא מחייכת חיוך ענק.
"ואני ציפור מאוהבת?" אני מקניטה את קלואי שחובטת בי בעזרת כתפה.
"אני באמת מאוהבת." היא אומרת בלי להוריד את עיניה מהמגרש.
אני יודעת שהיא מאוהבת,ואני יודעת שזה עושה לה טוב.
היא מאושרת יותר ומחייכת באופן כמעט תמידי.
"ואם כבר מדברים על אהבה..." טון קולה מתגרה שאני מביטה אל עבר המגרש ומבחינה בנייתן מסתכל לעברי.
תחושת רעד משונה עוברת בי בזרמים ממבטו.
והוא אפילו לא פאקינג נגע בי.
"איך בכלל שניכם נהייתם זוג?" שואלת קלואי שלוקחת עוד שלוק מהקפה החם שקנינו באחד מהדוכנים.
אנחנו לא זוג.
אנחנו כן?
"לא יודעת,זה פשוט היה ככה אני מניחה." אני מושכת בכתפיי ומביטה בקלואי.
חיוך מקניט נמתך על שפתיה,"לעזעזל יש לי מיליון שאלות אבל אני אתאפק." היא מרסנת את עצמה ומשלבת את ידיה זו בזו בכוח.
"אבל אני חייבת לשאול עשיתם אהבה?" שואלת קלואי כמו אימא מבוגרת שמגלה על חיי המין של ביתה.
"סקס ו..עדיין לא כאילו זה היה בהערך."אני משיבה.
בהחלט היה לנו רגעים עם מיניים אבל עדיין לא עשינו את הדבר האמיתי.
שיט.אמרתי עכשיו יותר מדי.
קלואי פוערת את עיניה ואני חושבת שאם היא תשאר עם הפרצוף הזה עוד זמן,עיניה יצאו מחוריהן.
"את שוכבת את נייתן רוזק ולא חשבת לספר לי?" היא צועקת יותר מאשר שואלת.
אני אוטמת את פיה בעזרת כף ידי במהירות,"ששש קלואי אני לא שוכבת איתו." אני ממהרת להתגונן.
אני שומטת את ידי מפיה וחוזרת להביט במשחק.
הקבוצה שלנו מנצחת,בנתיים.
"את חייבת לי חתיכת הסבר גברת." היא קובעת ועיניה עוברות לבחון את המתרחש על המגרש.
בדיוק אז הקוורטרבק שלי מקבל את הכדור מהסנטר ורץ איתו לכיוון האנד זון של הקבוצה היריבה.
אני נעמדת על רגליי בהתרגשות ומוחה לו כפיים כמו כל היציע שלנו.
"וווהוווו!" אני מריעה יחד עם קלואי ומבחינה בשורת שחקני פוטבול מהקבוצה טופחים על הכתף של נייתן.
כבר הגענו לרבע האחרון של המשחק.ובנתיים אנחנו מובילים ובדרך לניצחון.נייתן יהיה מאודר כל כך.
אני יודעת כמה זה חשוב עבורו,להרשים את כולם.
ואני יודעת שהוא אוהב לנצח.
שהמשחק נגמר,הניצחון מרגש אותי ברמות מטורפות.
אני רוצה לקפוץ על נייתן ולחבק אותו חזק כל כך.אני מאושרת בשבילו.
שהשחקנים יורדים מהמגרש אני מציצה מבעד כתפה של קלואי עליהם.
הם יורדים בשורות ונראים נינוחים.חוץ מנייתן.
הוא כמעט צולע אל עבר היציאה.
הבנה מכה בי.
הברך שלו עדיין פצועה ברמה מסוכנת אבל נשבעתי שלא לספר לאף אחד.
אני לא רוצה שהוא ישנא אותי אבל אני לא יכולה לתת לו להמשיך לגרור את עצמו ככה.זה מסוכן.
ליבי הולם בחוזקה.אם יקרה משהו לנייתן אני לא אוכל לחיות או בכלל לסלוח לעצמי.
אני מתרוממת מהמושב בקפיצה ומסתובבת אל עבר קלואי."את באה איתי?" אני שואל וקלואי מקמט את מצחה."לאן?"היא שואלת.
"פשוט בואי." אני מחליטה לומר במקום להסביר.היא מתרוממת אחרי ושנינו מפלסות דרך בין קהל האוהדים הענק.
"מה קורה אוליב?" שואלת קלואי בדאגה בזמן שאני מנסה לאתר את חדר ההלבשה של שחקני הפוטבול.
"אני צריכה למצוא את נייתן."
היא מביטה לצדדים ובדיוק כמוני מנסה לאתר את השחקנים.
אנחנו מבחינות בדין,הבחור עם החיוך.
הוא עדיין לבוש במדי הנבחרת עם קסדת הפוטבול בידו.אנחנו רצות אליו בריצה קלה."דין איפה כל שאר השחקנים?" אני תוקפת ודין חושף חיוך שיניים לבנות,"שלום גם לך יפהפיה." הוא קורץ ואני מגלגלת את עיניי.
"דין זה חשוב." אני מוסיפה בנימה רצינית.
"הם שם." הוא מצביע אל עבר מבנה קטן ללא שלטים מעליו.
"תודה." אני ממלמלת במהירות ושנינו פוסעות אל עבר תאי ההלבשה.
"אנחנו לא יכולות להיכנס לשם." אומרת קלואי באימה."יש שם בנים ערומים." היא מוסיפה בלחישה.
"ולא ראית גבר ערום בחיים?" אני מקניטה את קלואי שפוערת את עיניה."לא הרבה גברים ערומים רק אחד." היא ממהרת לומר ואני מגחכת.
אני אוחזת בידה ודוחפת את דלת המלתחה.קלואי מכסה את עיניה עם כף ידה בזמן שאני מפלסת לנו דרך בין הפוטבולים.
"או שיט." משתנק בחור אחד ומסתיר את מפשעתו.
"סליחה.סליחה.סליחה." ממלמלת קלואי במהירות ואני עדיין מנסה למצוא את נייתן.
"החברה שלך כאן נייתן!" צועק אחד הבחורים ונייתן נגלה לעיניי,הוא היה עם גבו אליי ואחרי הצעקה הוא הסתובב.
מבט מבולבל וכועס מאוד היה על פניו."אוליביה?" הוא מכווץ את גבותיו ומיד אחרי שאומר את שמי הבנים שורקים לעברי.
עיניו הופכות לרצחניות והוא מתקדם אליי בצעדים מהירים.
הוא אוחז בזרועי בעדינות ואני מנתקת את אחיזתי בקלואי.
"מה את לעזעזל עושה כאן?" מסננן נייתן בכעס.או לא בחור גדול,אני זו שצריכה להיות כועסת כאן.
הוא לוקח אותי אל מחוץ למלתחות הבנים.
שאנחנו יוצאים מהדלת אני נעמדת ממולו בעמדת תקיפה."הברך."אני מכווינה בראשי לכיוון מטה,אל עבר רגלו.הוא משלב את זרועותיו,"מה איתה?" הוא שואל.
"מה איתה?" אני שואלת כלא מאמינה.באמת מה איתה.
הוא מהנהן באדישות ואני נאנחת בכעס."אתה צולע." אני קובעת ופניו של נייתן מרצינות עוד יותר.
הוא מתקשח מעט ונדרך."אתה עושה נזק לעצמך."
"אני בסדר אוליביה.אל תדאגי לי הברך שלי כבר במצב יותר טוב." הוא משקר לי.
"היא לא." אני אומרת בכעס.
"אוליביה," הוא מתחיל לומר ואני קוטעת אותו."לא נייתן, אתה מוכרח לטפל בזה."
"אני לא צריך.ברצינות אני בסדר."
"זה נשמע ממש אמין."אני מגלגלת את עיניי ונועצת מבט נוזף בו.
"נפצעת ואתה לא במיטבך,אתה חייב לטפל בעצמך לפני שזה יחמיר." אני מוסיפה.
"הפוטבול-" הוא אומר ואני נכנסת לדבריו."הפוטבול מעניין לי את התחת."אני אומרת בכעס.
"אוליביה זה לא כזה פשוט אוקיי? כל החיים שלי תלויים בזה." הוא מחזיר מעט כעס גם אליי.
"אתה תהרוס את עצמך." אני אומרת בתסכול ונייתן חומק ממבטי.
"אני לא.אוקיי? אני מבטיח." הוא מלקק את שפתו ואומר לבסוף.
"אני לא מאמינה לך."דמעות מעקצצות את עיניי.אני כל כך מפחדת שיקרה לו משהו.
אני מתרחקת מעט מגופו של נייתן ומסתובבת עם גבי אליו.משאירה אותו שם בכעס ובדאגה.
"אוליביה,"הוא נאנח אבל אני ממשיכה להתקדם אל עבר המלתחות בחזרה.
שאני נכנסת בדלת אני נתקלת בגופם של קלואי ודילן."בואי קלואי הולכים." אני דורשת וממצמצת מעט כדי להעלים את הנוזל הרטוב מעיניי.
אני לא אבכה כאן.
"נתראה דילן." היא נושקת לו ברכות על השפתיים והולכת אחרי ליציאה עם דילן מאחורינו.
אני מתקדמת במהירות אל עבר החיפושית הצהובה שלי וקלואי רצה מאחורי.
"מה קורה אוליב?" היא שואלת ששנינו מגיעות אל דלתות המכונית.
הלוואי שהייתי יודעת.

   

                                 נייתן

בשני מילים אני דפוק.
אני באמת דפוק.
לא הייתי צריך לכעוס ככה על אוליביה,זו לא אשמתה.
אני פשוט דביל.
"מה קרה לה?" שואל דילן שנעמד לצידי.אני צופה בגבה של אוליביה הולך ומתרחק במהירות.
לעזעזל אני גרמתי לה לבכות.
"אני דפוק." אני משפשף את מצחי בייאוש ולוקח אוויר לריאותיי.
"את זה אני יודע, אבל מה עשית לה הפעם?" הוא שואל ואני עובר להביט בו.
"היא כועסת." אני מתחיל לומר ומבטו חסר הסבלנות של דילן דוחק בי.
"ובצדק.כעסתי עליה בגלל שהיא אמרה לי שאני צריך לטפל בברך." אני פולט לבסוף ודילן מניד את ראשו בייאוש.
"אני גם כועס.אז אם אתה לא מקשיב לי תקשיב לה לפחות אחי, היא כמעט בכתה." הוא אומר.
"אתה חושב שאני לא יודע? לעזעזל." ייאוש ניכר בקולי.הוצאתי מעיניה הטובות דמעות.
דמעות מזויינות שלא היו צריכות לצאת על שחקן פוטבול דפוק כמוני.
אני לא מגיע לה.היא יותר מדי טובה בשבילי.
אני סתם אהרוס גם אותה.כמו שאני הורס הכל.
היא לא בשבילי.היא צריכה להיות מאושרת.יהיה לה טוב בלעדיי.
ולעזעזל למרות כל המחשבות האלו אני לא מוכן.
אני לא יכול לשחרר אותה ולהעמיד פנים כאילו היא כלום בשבילי.אני יודע שאני חייב אבל אני לא מסוגל.
אני לא יכול שהיא תלך,אני לא אשרוד את זה.
אני חושב שאני מאוהב בה.
אבל ברצינות כאילו,אני אוהב אותה בטירוף.
כמו שבחיים לא אהבתי אף אחת.
"היא חשובה לך." דילן קובע בקול יציב ושקט בכלל לא מסתכל עליי.
"יותר מדי." אני משיב בצרידות ונושף בתסכול.
"אז אל תהיה מפגר."
"דילן זו הקריירה שלי." אני אומר ברעד שאני חושב על זה.אלו כל החיים שלי.
אני צריך לשרוד רק עוד קצת, כדי שיהיה לי כרטיס כניסה לנבחרות הגדולות.
זה החלום שלי,אני חייב להגיע לשם.
"היא יותר חשובה לך מזה." הוא קובע ושוב צודק.אני מכיר את הבחורה הזאת כמעט חודש אבל היא הפכה לנושא שמעסיק אותי הכי הרבה ביום.היא בראש סדר העדיפויות שלי.
"בולדוג,תהיה בריא, תהיה בנבחרת ותשיג את הבחורה."
אני לא בטוח שזה עומד לקרות.