my betting [1]

פרק 42

נייתן

אני מניח את הקרח בעדינות על הלחי של אוליביה והיא מתכווצת מעט.
המכה הייתה חזקה.
"זה כואב," היא לוחשת ועוצמת את עיניה בחוזקה.
"אני יודע...לעזעזל...אני מצטער אוליביה."
"זה לא ליאו," היא אומרת ומחבקת את גופה.
"הוא לא היה עושה דבר כזה.." היא ממשיכה לומר ואני נאבק לרסן את הכעס שלי.
"נכון?" עיניה הגדולות והירוקות והפגועות ננעצות בעיניי,ידה הקטנה אוחזת בידי שמחזיקה את הקרח קרוב לפניה.
אני לא משיב לה.
אני לא מסוגל.
"אל תקפצי לתוך מכות ככה בחיים." אני אומר בשקט במקום ואוליביה מעווה את פניה בכאב.
"אבל אז הוא היה פוגע בך," היא ממלמלת בשקט,ידה נשמטת מידי ומבטה נופל מטה.
"זה היה עדיף יותר." אני משיב נחרצות ומרחיק את הקרח מפניה."אני הייתי פוגע בו חזרה."
"אבל..נייתן אתה פצוע." היא עוצמת את עיניה וממלמלת שוב.
עיניה הגדולות עולות מעלה ומייסרות אותי במבטם.
במבט השבור הזה.
"לא אכפת לי," אני משיב ומרגיש צורך אדיר להתרחק ממנה כמו שמתרחקים מאש.
"אעשה הכל בשביל שתהי בסדר." את החלק הזה של המשפט אני לוחש לעצמי.
אני תמיד אשמור עליה.
לא משנה מה.
"אני עייפה," היא משפשפת את עיניה.
"אני אקח אותך הביתה." אני אומר והיא מהנהנת.
"נייתן," אני מסתובב לאחור ומבחין בדין ובאלה תלויה על ידיו.
לעזעזל היא נראת מחוקה לגמרי בדיוק כמו אוליביה.
"מצאתי אחת." הוא מתקדם אליי ואל אוליביה שיושבת בתוך הטנדר של דילן.
"כבר נגמרה המסיבה?" נוחרת אלה בבוז וצעדיה מגושמים מאוד.
"תפסיקי לזוז כל כך הרבה," רוטן דין שמנסה לתפוס באלה השיכורה.
"זה אשמתי," אני מביט אחורה לאוליביה שאומרת בשקט.
"בגללי כל זה קרה," היא לוחשת וראשה מתנדנד.
"לא יכלתי להפסיק לשתות...." היא מנענעת את ראשה בהיסטריה.
עיניה נוצצות וננעצות בעיניי,"רציתי לשכוח."היא לוחשת.
אני מתכופף מטה מעט ומכניס את רגליה של אוליביה אל תוך הטנדר.
"הכל בסדר אוליביה," אני לוחש בכאב ומתרומם מעלה.
"זו אשמתי." אני מודה.עיניה של אוליביה נעצמות וראשה נשמעט מעט על המושב בטנדר.
"אני מצטער." אני לוחש וקולי נסדק מעט.
אני סוגר את דלת הטנדר על אוליביה ומתרחק ממנו קצת.
"הנה הבן זונה הגדול אה?" אלה נועצת אצבע בחזה שלי ומתנדנדת על רגליה.
דין אוחז בה כדי שלא תיפול.
"הנה האחד שהוציא דמעות מהעיניים של אוליביה." היא אומרת בכעס וכמעט ונופלת אם דין לא היה מחזיק אותה.
"אתה מפלצת." היא אומרת בשקט ועיניה הכחולות ננעצות בעיניי,"בדיוק כמו אבא שלך."קולה נסדק וליבי מפסיק לפעום לרגע.
בדיוק כמו אבא שלך.
דמעות ממלאות את עיניה של אלה והן משדרות אך ורק כאב מהן.
אני לא יודע איך היא יודעת על דרק.
איך היא יודעת שהוא מפלצת.
"אלה," מזהיר דין בנימה כועסת אבל זה לא ישפיע כלל עליה.
היא מתנערת מזרועותיו בזריזות ובצעדים מגושמים פוסעת אל הטנדר.
עיניו של דין עוקבות אחריי תנועותיה בדאגה.
"דילן? קלואי?" אני שואל ודין מניד בראשו.
"אין לי מושג איפה השניים האלו אבל אליוט לא שתה אז הוא יקפיץ אותם חזרה." הוא מושך בכתפיו ומתקדם גם הוא לכיוון הטנדר.
אני פוסע גם כמה צעדים מאחורי דין אל הטנדר ושנינו מתמקמים בתוכו,אני במושב הנהג ודין לצידי.
אני מניע את הרכב ודין לא מוציא מילה,הוא בוהה בחלון הטנדר בשקיעות ובשקט.
לא מתאים לו להיות כזה שקט.
ועכשיו עם השקט הכבד שבטנדר אני נופל למחשבות.
לעזעזל.הרסתי פשוט הכל.
פגעתי בה,ריסקתי אותה לגמרי.
אני מחנה את הטנדר בכניסת שערי הקולג' ונושם עמוקות.
"אני אקח את אוליביה לחדר שלהן," אני אומר בשקט ודין מהנהן.
אני יוצא מהטנדר בקפיצה והולך מסביבו לכיוון המושב של אוליביה.
אני פותח את הדלת ובזהירות מוציא את אוליביה מתוכה.
אני מרים אותה והיא נתלת על גופי וראשה נשען על חזי.
אני מתקדם לכיוון הבניין הסגור ואוליביה נותרת שלווה בזרועותיי.
כמה מבטים שואלים מכמה סדונטים פונים לעברי,כמה מהם לומדים עכשיו בשעה מאוחרת לצד שולחנות הקפיטריה וחושך שורר כאן.
אני לוחץ על כפתור המעלית ונכנס לתוכה עם אוליביה בין זרועותיי.
דלתות המעלית נפתחות כשהמעלית נעצרת על הקומה השנייה ואני יוצא מתוכה בצעד קל ומתקדם בפרוסדור הארוך לכיוון החדר של אוליביה.
אני מגיע אל פתח הדלת ומפשפש בתיק הקטן של אוליביה.
אני מוצא את המפתח סוף סוף ופותח בשקט את הדלת.
אני חושב שהיא נרדמה,אני לא רוצה להעיר אותה.
אני פוסע אל עבר מיטת היחיד של אוליביה ומניח את גופה הדקיק והרפוי על המיטה.
ראשה נח על הכרית ועיניה עצומות.
אני מכסה אותה עם שמיכת הפוך שעל המיטה וצופה בדמותה השלווה ישנה במיטה.
היא נראת כמו פאקינג מלאך.
ואלה צודקת אני המפלצת הארורה.
השטן שמעציב את המלאך.
אני מפנה את גבי לאוליביה ומתנשם עמוקות.
"נייתן," אוליביה לוחשת בקול שקט שכמעט ולא נשמע."אל תלך שוב."
דמעות מעקצצות את עיניי ואני עוצם אותם בחוזקה.
"אני לא רוצה להיות לבד," היא ממלמלת בקול כאוב ומושכת באפה.
היא בוכה?
"כולם תמיד..משאירים אותי לבד." היא לוחשת בקדרות ודמעה בורחת לה מעיניי.
"אוליביה," אני לוחש בקול לא ברור שנלווה לו בכי שקט.
"עכשיו אתה תתנצל,תגיד שזו לא אני זה אתה ותעזוב,בדיוק כמו כולם." היא אומרת במרירות ואני מסתובב לעבר פניה הכאובות.
עיניה נוצצות והיא נראת פגיעה כל כך.
גם שהאלכוהול משפיע עליה,הרגשות שלה לא נעלמים,להפך הם רק מתחזקים יותר.
"אוליי יש משהו לא בסדר איתי?" מבטה של אוליביה נופל מטה ולעזעזל אני מתחרט על כך שהסתובבתי לעברה,לראות אותה ככה מקשה עליי לנשום או בכלל לזוז.
"גם ההורים שלי עזבו אותי,גם החברים שלי,גם אתה.." היא ממלמלת וראשה מתנדנד.
"אין לך שום דבר בך שהוא לא בסדר," אני קובע נחרצות ומביט בה בכעס.
"אז למה כולם תמיד...עוזבים?" היא שואלת וקולה נסדק ברמה שמכאיבה לכל עצם מזויינת בגוף שלי.
"אני בחיים לא אעזוב אותך לבד," אני ממלמל בקול כאוב."בחיים לא באמת עזבתי," אני ממשיך והיא נשכבת לאחור על גבה ומביטה מעלה לתיקרה."אני כאן."אני אומר בלחש.
אני אדאג למצוא אושר בשבילך.
ארסק כל מי שרק יעז לפגוע בך.
אני הוציא לכל מי שהסתכל עלייך עקום את העיניים מהמקום ואכריח אותו להתנצל.
אני לא אפגע בך יותר.
אני אגן עלייך מכל מפלצת.
אני אגן עלייך מפני המפלצת הכי גדולה כאן.
אני אגן עלייך מפניי.