my betting [1]

פרק 28

נייתן

אני שונא את זה.
אותו.
אני שונא את דרק רוזק.
כל מה שיש לי במשותף איתו זה שם משפחה.
אני לא רוצה שום קשר אל המפלצת הזאת.
אני נועץ מבט בו-בפעם האחרונה ולוקח אוויר לריאותיי.
"מוכן?" דילן שואל בזמן ששנינו מתקדמים לעברו ואני מהנהן.
אני נדרך ופוסע אל עבר הכיסאות השמורים למשפחות.
אבי יושב על כיסא אחד ולצידו יושבת בת זוגתו החדשה אני מניח.
אני עדיין לא מצליח לראות אותה כל כך טוב.
דרק מסתובב לאחור עם ראשו,כאילו הרגיש בנוכחותי ומתרומם על רגליו.
אחריו גם בת זוגתו מתרוממת ובחילה מזדחלת במעלה גופי שאני מביט בה.
היא נראת צעירה ממני,כל כך קטנה משהו כמו שמונה-עשרה או עשרים לא יותר מזה..
היא משפילה את מבטה שמבטי נתקל בשלה ולא מרימה את ראשה כלל אפילו לא כשאני ודילן מגיעים אל מולם.
"נייתן," אבי שולח אליי מנוד ראש קצר.
אני מהנהן לעברו באדישות.
"תכיר זו איזבלה." הוא מקרב אותה יותר לצידו ומניח את ידו על גבה.
איזבלה מתכווצת מעט ומרימה את עיניה אלינו.
איפור כבד מאוד על פניה.
אני מכיר את זה.
גם אימי הייתה מכסה את הסימנים באיפור.
ידי מתכווצים לאגרופים בכעס.
אני מרגיש את כל גופי בוער.
היא ילדה.
הוא בן זונה דוחה.
"איזבלה זה הבן שלי נייתן." הוא אומר ואיזבלה מרימה את עיניה אליי, עיניה בצבע דבש אבל הן נראות כבויות...חסרות חיים.
"נחמד לפגוש אותך נייתן," היא אומרת בצייתנות ושולחת את ידה הדקיקה לעברי ללחיצת ידיים.
אני שולח את ידי לעברה מהחיכוך הקטן בינהן איזבלה מתכווצת בפחד.
היא מחזירה את ידה אל חיקה במהירות ואני חורק את שיניי בכעס.
אני רואה ממולי את אימא שלי,ואני מרגיש כמו הילד הקטן שהייתי,הייתי שומע את הצרחות,רואה את המכות את הבכי,האיפור,הקללות...ולא עושה כלום.
פאקינג כלום.
אימא שלי סבלה ועכשיו איזבלה סובלת.
הבטחתי לעצמי שאני לא מתערב בזה אבל אני לא מסוגל.
לא יכלתי לעזור לאימי אבל אוליי אני אוכל לעזור לאיזבלה.
"נצפה בך על המגרש בן,בהצלחה לשניכם." אבי אומר וכמה מנודי ראש של בהצלחה אנחנו סוגרים את השיחה ועולים על המגרש.
אוליביה לא תהיה במשחק היום..היא יצאה לבקר את הוריה המאמצים.
אבל אני עכשיו מתחיל לחשוב שדווקא היום אני צריך אותה כאן איתי יותר מתמיד.
אני לא רואה ישר את הקבוצה היריבה מולי,כל העולם הפך עקום.
האדרנלין שבגופי מטורף עכשיו,אני רותח מזעם והמשחק הזה יהיה אגרסיבי מהצד שלי היום.
השופט שורק ואני מקבל את האות כהתחלת המשחק.

אוליביה

"אני אוכלת טוב," אני נאנחת אל עבר מריה הדואגת.
"את רזית אני כמעט לא רואה אותך כבר.." היא מתייפחת ואני מצחקקת.
מריה תמיד דאגה לי כבת אמיתית.
היא עטפה את הפגמים שלי בפלסטר ולא נתנה להם להיפתח שוב.
היא הגנה עליי והיא עדיין מגנה.
"התגעגעתי אלייך." אני מודה ומחבקת את מריה.
היא משיבה לי חיבוק חם בחזרה וקוברת את פניה בכתפי,"למה בחרת ללמוד כל כך רחוק,אני מתה מדאגה."
"אין לך מה לדאוג לי אני בסדר," אני אומרת שאני מתנתקת מהחיבוק החמים ומביטה בעיניה הטובות.
"זה חיוך של אהבה," פוערת מריה את עיניה.
"לא," אני מגנה בקול לא אמין.
"כן." היא קובעת וחיוך מקניט נמתח על שפתיה.
"מה קרה ל'בנים הם עם דפוק,אני בחיים לא אצא עם אדיוט בגיל עשריים.' "מריה מצוטטת אותי ומדגישה זאת בעזרת מרכאות.
אני שונאת שהיא מכירה אותי טוב מדי.
וגם שהיא זוכרת הכל.
"מה השם של הלא שפוי?" היא כורכת את זרועה סביבי ואנחנו מתקדמות אל מחוץ נמל התעופה.
"נייתן," אני פולטת ואוטמת את שפתיי.
כבר אמרתי לה יותר מדי.
שם זה כבר מספיק.
"ספרי לי...במה הוא עוסק?,חתיך? ,שיער קצר או ארוך?,מעדיף חורף או קיץ?,איפה הוא גר?,מה ההורים שלו עושים?..." מריה יורה מטר שאלות לאוויר ואני מצחקקת.
"אני לא הולכת לענות על זה,אני בונקר." אני ממחישה זאת עם נעילה דמיונית של פי וזריקת מפתח.
"שעה איתי וכל הציפורים כבר מזמרים." היא קובעת וצודקת.
שמודבר במריה אתה פולט את הכל.
"הוא עושה אותי שמחה..." אני מתחילה לומר ומחייכת שאני חושבת עליו כמו תמיד.
"אני בטוחה בזה," היא מקניטה את החיוך.
"אבל אני עדיין חייבת להכיר את הבחור שלקח את הגוזלה הקטנה שלי." היא אומרת ואני מגחכת.
תמיד היה גוזלה קטנה בשבילה.
מריה העניקה לי חיים, ולמרות שהיא לא אימי הביולוגית היא אימא שלי לכל דבר.
היא האימא היחידה שלי.
"איפה אדוארד?" אני מתחמקת מהנושא ושואלת על אבי,אדוארד.
"עובד..כמו תמיד." היא נאנחת במעט כעס.
לפני שעזבתי אדוארד היה נשאר יותר בסביבה אבל עכשיו בגלל הקידום שקיבל הוא נמצא פחות משהיה בבית.
מריה מתגעגעת אליו.
"מכור לעבודה אה?"אני אומרת אך מריה מתקדרת.
"כן..." היא אומרת.
"אני בטוחה שהוא יגיע לומר לי היי," אני אומרת בעידוד ומריה מכווצת את אפה,"אנחנו בקושי רואים אותך...פעם בחודשיים הוא צריך להיות כאן." היא קובעת.
"את נשארת לישון?" מריה שואלת ששנינו מגיעות אל קדמת הטנדר הישן שלהם.
"אני חושבת שאשאר ללילה אחד אם זה בסדר." אני אומרת ומריה מנענת את ראשה," זה לא בסדר,את צריכה להישאר ליותר זמן." היא נוזפת בי ואני מצחקקת.
"הלוואי שיכלתי.. " אני אומרת ברצינות ונכנסת אל מושב הנוסע לצד מריה שנכנסת למושב הנהג.
"יש הרבה לחץ בקולג' ו-" אני מתחילה להסביר אך מריה קוטעת אותי,"ונייתן הבחור." ואני מגחכת.
"גם הוא." אני מודה.
"עדיין לא סיפרתי לי עליו,"היא מצקצקת בלשונה ואני נאנחת בדרמתיות.
"אמרתי לך כבר,אני לא מספרת לך דברים שישמשו נגדי בעתיד." אני מתגוננת .
"את קשה," היא נוחרת בבוז ומתניעה את הטנדר.
"אני שומרת על זכות השתיקה." אני משיבה והיא מצחקקת."לא איתי גוזל,לא איתי."