my betting [1]

פרק 47

אוליביה

"אני שונאת אותך!" רוטנת אלה ומתייפחת.
אני מצחקקת."מישהי צריכה לעשות את זה,"
"כן טוב,המישהי הזאת היא לא אני." היא משלבת את ידיה בהפגנתיות ואני מרימה גבה.
"אחרי שחיפתי עלייך את חייבת לי ילדה." אני אומרת ואלה נוחרת בבוז.
"אויש את כזאת חרא חברה." היא קובעת בזמן שהיא פותחת את ברז המים ומתחילה לשפשף את הכלים המלוכלכים עם הספוג המטונף.
"בהצלחה אחותי,לא מקנאה בך.." אני מתיישבת על אחד מכיסאות הבר הגבוהים ומשקיפה על עבודתה.
"חה חה," היא מגחכת במירמור וצחוקי מתגבר.
"היי ראית את אלכסנדר היום?" אני שואלת שצחוקי נרגע במעט..בדרך כלל אלק מגיע לכאן בשעה שבע אבל עכשיו כבר כמעט תשע והוא עדיין לא הגיע..
זה לא מתאים לו כל כך,לא שאני מכירה אותו אבל מהזמן שיצא לי להכיר את הבחור הוא מאוד מקובע ומסודר.
"לא...הוא גם אתמול לא הגיע," היא ממשיכה לנקות את הצלחות ורעש המים נלווה לקולה.
"מוזר," אני ממלמלת ואלה נאנחת.
"הוא היה נראה עצוב בזמן האחרון...את לא חושבת שקרה לו משהו נכון?" היא שואלת ואני מושכת בכתפיי."אני מקווה שלא," אני אומרת בשקט.
"בטח לחץ של עבודה." אני אומרת וקלואי נאנחת.
"הלוואי והייתי יכולה ללמוד," היא מגחכת אך שום דבר מצחיק לא נלווה לקולה,אני מכווצת את גבותיי ולפני שאני מספיקה לתקוף את אלה בשאלות אליוט מגיח מאחורי ותולה אחת מידיו על כתפי.
"היי בנות יפות," אלה מכבה את זרם המים ומסתובבת אל עבר אליוט בפרצוף של קפוץ לי והוא מצחקק.
"נכון שאתן תתנו לי קפה על חשבון הבית?" הוא שואל,לא סליחה,הוא מתחנן.
"אממ....לא." אני משיבה בחיוך ומביטה בעיניי הכלבלב שהוא עושה.
"אבל,"הוא מתחיל לומר ושאני מביטה באלה אני מבחינה בחיוך זדוני על פניה.
"אתן לך גם עוגה בתנאי שתנקה את השירותים." היא קוטעת אותו ומחיוך מתוח פרצופו הופך למבוהל.
אני צוחקת בקול."ועכשיו אני הולך..." הוא מתנתק מאיתנו בזריזות ובורח אל עבר השולחן שבו מתקבצים חבריו לקבוצה.
"כל הכבוד אלה." אני שולחת לעברה אגרוף יד וגם היא שולחת אל עברי ידי אגרוף.
"אני יודעת...אבל באמת ציפיתי שהוא יגיד כן," היא אומרת ואני מצחקקת.
"עכשיו אני זו שצריכה לעשות את זה."היא נאנחת בבוז ומניחה את הספוג המלוכלך בכיור.
אלה חוזרת לנקות את הכלים ובדיוק כשהיא מסתובבת בחזרה אני שומעת קול מאחורי,קורא בשמי המלא.
"אוליביה אוונס?" אני מסתובבת בחדות לאחור ומבחינה באישה מבוגרת אך לא מדי מביטה בי בעיניים עצובות,בגדיה שחורים והיא ללא איפור כלל על פניה,עיגולים כהים מכסים את עיניה מראים על חוסר בשעות שינה.
רק מבט עצוב ורועד שמביט בי.
"כ..כן?" אני שואלת והיא מטה את ראשה הצידה.
"את כל כך דומה לו," היא לוחשת ואני מבחינה באלה מאחור מביטה בנו.
אני מכווצת את גבותיי בבילבול ובחוסר הבנה...אני לא חושבת שאני מכירה אותה.
"מצטערת," היא ממלמלת בזריזות.
"אני..לוסי...לוסי אוונס אשתו של אלכסנדר." גופי קופא.משהו באמת קרה לאלכסנדר?
"אוליביה,אלק במצב אנוש." עיניה נוצצות בכאב ועיניי נפערות יותר."מ..מה? ל..ל..למה?" אני מצליחה להוציא הברות בודדות מפי והיא משפילה את מבטה לקרקע.
"הוא כבר היה חולה תקופה ארוכה." היא אומרת בשקט ומבטה אט אט עולה מעלה ופוגש בשלי.
היא מושיטה את שני ידיה לעברי ותופסת את שלי בשלה בעדינות."המשאלה האחרונה שלו,היא לראות את הבת האבודה שלו.."

נייתן

אני יודע שהבטחתי לאוליביה אבל לעזעזל אני לא מצליח.
אני לא מצליח להפסיק להסתכל עליו במבט המתאב והכועס,אני לא מצליח שלא לחשוב איך לכסח את התחת המתנשא שלו.
"קפ," שון מניח את ידו על כתפי ואני מתנער ומסיט את עיניי מאריק.
"הממ?" אני שואל והוא סוטר לעורפי.
"לא הקשבת לשום מילה ממה שאמרתי," הוא נוהם בתסכול ונאנח.
"לא," עניתי.
התשובה שלי רק הרגיזה אותו יותר."טוב לפחות יכלת לעשות את עצמך מקשיב.." הוא נאנח ואני מביט בו בבילבול.
"מה קרה?" אני שואל ברצינות והוא משפיל מבט.
"מון עזב את הקבוצה." הוא אומר ועיניי נפקחות בהפתעה."אה." אני לוחש ושון נראה מבואס.
"הוא היה שחקן טוב ממש," אני אומר.
"כן,אחד הטובים." מסכים איתי שון.
"אני בכלל לא מבין את זה.." מתחיל לומר שון ונאנח." הוא מת על פוטבול,למה הוא עזב?" הוא שואל ואני נזכר בשיחה שהייתה לי איתו לפני זמן רב.

"אני חושב לפרוש מהפוטבול.." הוא מתחיל לומר ואני מחבר את גבותי בחוסר הבנה.
"מה זאת אומרת לפרוש? אתה שחקן טוב." אני קוטע אותו והוא נראה יותר מבואס ממקודם.
"אני אתרכז במשפטים ואהפוך להיות עורך דין כמו אבא שלי." הוא מוסיף במירמור.
"אבל זה לא מי שאתה," אני אומר שאני מרגיש איך דמי מבעבע.
"אין לי מה לעשות קפ, אלו תמיד היו החיים שלי." הוא נאנח ומתרומם ממדרגות הבניין.

"בטח זה לא הסתדר עם מערכת השעות שלו.." אני אומר,לא אספר לשון אם מון לא סיפר.
מון מגחך במירמור,"זה מגוחך." הוא קובע.
"שנינו יודעים שזו לא האמת נייתן,משהו רע עובר עליו."שון מתרומם מהספסל ונעמד מעליי.
"אם תגלה משהו,תספר לי נייתן...הוא החבר הכי טוב שלי." שון אומר וליבי מתכווץ.
הוא דואג לו בטירוף,מזכיר לי איך דילן תמיד שם בשבילי.
אני מהנהן בנוקשות ושון מתרחק ופוסע בחזרה אל שאר הנבחרת שבדיוק החלה להתקבץ סביב המאמן אחרי ההפסקה הקצרה שניתנה להם.
אני שולף את טלפון הנייד מכיס הטרנינג שלבשתי ופותח את הצאט עם מון מרטין.
מון.אנחנו צריכים לדבר. אני מקליד בזריזות ולוחץ על הכפתור 'שלח'.
אני מקווה שהוא יענה לי,אני לא מוכן לוותר עליו...אני לא אתן לו לוותר על עצמו ככה בקלות.
אני אכריח אותו לתת קרב הוגן,הגיע הזמן להתמודד עם הכל.

                               ••••••••••••••••

"אני לא יודע מה לומר," אני לוחש בשקט ואוליביה מתחפרת מתחת לזרועותי כך שקודקוד ראשה נוגע באפי.
"גם אני." היא לוחשת בקדרות ואני מהדק את אחיזתי בה ונושק לקודקוד ראשה.
"את לא חייבת לעשות שום דבר ליב," אני אומר והיא נאנחת."אבל אני לא יכולה שלא לעשות שום דבר גם."
"הוא בכל זאת אבא שלי." היא אומרת בשקט ואני מרגיש בנישמותיה הקטנות מדגדגות את זרועי שמלפפת אותה.
"אשתו," מתחילה לומר אוליביה וגופה מתכרבל יותר לתוך גופי במטרה לברוח,להסתתר.
"אשתו אומרת שלא נותר לו עוד זמן רב לחיות." קולה של אוליביה נסדק מעט וליבי נמחץ פנים.
"זאת אומרת שהוא בא ואז שוב הולך," היא לוחשת בעצב.
"נייתן," היא קוראת את שמי כמעט בלחישה וקולה רועד,על סף בכי.
"אני מפחדת." היא מודה בשקט.
"מותר לך לפחד...אני כאן." אני לוחש ומרגיש בדמעתה של אוליביה נופלת על זרועתי החשופה.
אני שומר עלייך אוליביה.
אני אהיה המגן החדש שלך.
לא אתן לך להיפגע משום דבר.
אספוג את הרע אליי ואכסח כל מי שרק יעז להכאיב לך.
אני כאן,מותר לך להתפרק אוליביה.
עכשיו אני כאן בשבילך.