פרק 38

421 33 11
                                    

                                     נייתן

"תפסיק לומר את זה נייתן,"
"אתה לא מתכוון לזה וזה פאקינג שובר אותי,"
לעזעזל.
מילים חותכות עמוק יותר מסכין.
גם שבאותו הלילה הייתי שיכור ומחוק את העיניים הפגועות שלה אני בחיים לא אוכל לשכוח.
עיניה היו כבויות.
אותם עיניים כבויות נעצו בי מבט משתק.
תמיד הייתה לאוליביה אש בעיניים,אף אחד לא יכל לערער על זה או לכבות אותה.
אתמול ראיתי שאני הצלחתי לכבות אותה.
לא ראיתי את האש הזאת יותר.
וזה הרגיש נורא.
זה היה כואב,יותר מכל מה שאי פעם חשתי.
זה היה המבט של האכזבה,של הכאב.
המבט הזה תמיד הופנה אליי אבל עכשיו שהוא מגיע מאוליביה אני נשבר לגמרי.
התנהגתי כמו אדיוט,שבאתי אליה שיכור.
אני צריך להרחיק אותה ממני,היא צריכה לשנוא אותי.
לא להסתכל עליי ככה.
אני לא מסוגל.
אני מנסה כל כך קשה לעזוב אותה,לשחרר.
אבל זה מרגיש כאילו לקחו ממני את היכולת לנשום כראוי.
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי באותו הלילה.
תמיד רציתי את כל מה שלא יכלתי לקבל.
כמו האהבה הזאת שבאה עם האור.
תמיד רציתי יותר מדי.
ועכשיו חטפתי על זה,כמו בכל פעם שניסיתי להניח את ידי על משהו טוב.
הרסתי אותו ואותי.
עכשיו שוב אני חוזר אחורה,לתקופה הרגילה וחסרת החיים שלי.
ממלא אחר פקודות אבי בצייטנות,משחק פוטבול ולומד.
כלום מעבר.
למרות שאני מרגיש שאני חוזר אחורה אני לא לגמרי מרגיש ככה.
זוהי רק הכחשה הטובה שיצרתי לעצמי.
ההגנה הטובה ביותר לעצב היא ההכחשה, ההכחשה עוזרת להתמודד.
אני מכחיש את כל מה שקרה.
אני מטטא הכל מתחת לשולחן,חוזר על זה כמו מנטרה עלובה-אני בן זונה,לא אהבתי באמת את אוליביה כמו שחשבתי,אני מפלצת,הנבל,אני צריך להוריד ראש ולהמשיך כרגיל.
אבל משהו בתוכי מתנגד לכך,כנראה החלק הזה בגוף שנקרא לב.
אני מרגיש....משהו.
משהו אמיתי.
וזה גדול יותר מתשוקה עזה או מהידלקות או ממשיכה.
אני נמשך לאוליביה אבל יש משהו מעבר לזה שאני לא יכול לבטא במילים,במעשים,במחשבות.
זה מרגיש כאילו היא ננעצה בליבי,חרטה את שמה שם בענק.
"מבאס אה?" אני מביט מעלה בהפתעה,מעליי מתנשא בגובהו ליאו,בגלל שאני יושב על כיסאות האוהדים מול המגרש.
"לשבת כאן...לבהות." הוא מתיישב לצידי ואני מסיט את מבטי ממנו.
"כן." אני משיב בנוקשות.
"הפציעה קשה אה?" הוא מוסיף ואני נועל את לסתי,"כן."
"תראה נייתן," נאנח ליאו קול בשקט לאחר כמה שניות אחדות.
"אני יודע שאנחנו לא מסתדרים.. אבל אתה הקפטן שלי," הוא אומר ואני שותק.
"אכפת לי ממך נייתן,אם אתה צריך משהו..כל דבר אני כאן." הוא מניח את ידו בתמיכה על כתפי ואני מביט בו כנראה במבט חסר ישע,חושף את הפחד שלי בפניו.
"תודה קול," אני אומר והוא מהנהן.
הוא מתרומם על רגליו ופוסע אל עבר המדרגות ,יורד בהם ופוסע אל עבר המגרש.
ליאו קול.
אוליביה אהבה אותו,הוא בחור טוב.
אני רואה את עיניו נוצצות בתאווה שהוא מביט בה.
הוא טוב בשבילה.

my betting [1]Where stories live. Discover now