פרק 34

367 27 4
                                    

אוליביה

אני שרדתי.
תמיד הצלחתי לשרוד.
גדלתי תוך לילה אחד.
אין תקווה,רק שקרים.
זה מה שלמדתי מהעולם האכזר הזה.
אבל..מצאתי נחמה במקום מוזר.
ראיתי בעיניו של הזר הזה את החיים שלי.
נשענתי עליו,וזה היה רק שלי.
לקחתי את זה,לקחתי הכל.
ועשיתי הרבה טעויות בחיים,כל טעות שרק תוכל לחשוב עליה.
אבל זו הייתה הטעות הכי איומה שלי.
עכשיו זה הוא שלקח הכל.
תמיד הייתי לבד.
אבל בחיים לא הרגשתי כל כך לבד כמו עכשיו.
"אתה...מסיים את זה?" אני שואלת באי הבנה,מרגישה איך האוויר אוזל מריאותיי,איך ליבי מתכווצץ כאילו הכו בו בפטיש הכי כואב והוא פשוט התרסק.
נייתן לא מגיב.
לא אומר שום שיט.
"נייתן?" שמו נבלה בקולי,כמעט ולא נשמע.
אני לא מבינה.
אני מתחילה להיחנק.מחסור באוויר.
תנשמי אוליביה.
תנשמי.
אני לא מצליחה..אני לא יכולה.
לנשום.לנשום.לנשום.
נישמותיי מאיצות אבל אני מכריחה את עצמי להדחיק את ההתקף הזה.
לא אחזור על זה שוב.
לא בגללו.
אני לא חלשה,אני לא אותה ילדה.
"אני מצטער,אוליביה." הוא לא מרים את עיניו אליי אבל קולו חלש.
"אני לא מגיע לך,אני מפלצת." הוא מנענע את ראשו שנשמט לקרקע."אני מפלצת מזויינת."
אני מתקרבת צעד לכיוונו אבל הוא מתרחק אחורה ואני עוצרת במקומי."אתה לא מפלצת." אני נוהמת עליו.
נייתן מרים את עיניו התכולות אל גובה עיניי."אוליביה את בחורה טובה...בבקשה אל תעשי את זה יותר קשה בשבילי..בבקשה." הוא מבקש וליבי מאיץ את קצב פעימותיו.
"נייתן...לא." אני פוקדת ומחזיקה את דמעותיי.
"בגדתי בך,היית התערבות מזויינת אוליביה." הוא נוהם וקולו נשבר.
עיניי מתחילות לעקצץ ואני פולטת ייבוב חלש מפי.
"לא." אני מנערת את ראשי.
"כן אוליביה הגיע הזמן שתראי את המפלצת." הוא צוחק במירמור."הייתי עם אמנדה."
מילים כואבות.
יותר מסכין,יותר מההצלפות.
אני מושכת באפי ומנערת את ראשי."לא נייתן."
"אני מצטער...אוליביה." קולו נסדק.
"נייתן..בבקשה,תגיד לי שזה לא אמיתי...תגיד לי שלא נישקת אותה..." קולי נחלש ועיניי מעקצצות.
זה לא יכול להיות
זה לא אמיתי
הוא לא היה עושה את זה
הוא אוהב אותי
אני אוהבת אותו
זה לא קרה
זה שקר
נכון?
תגיד שזה שקר נייתן
נייתן משפיל את מבטו מה שמחזק את הדמעות שלי.
לא.
רק תגיד את זה.
רק תגיד לי שלא עשית את זה.
"תגיד משהו נייתן?"אני לוחשת בשקט ודמעה מוצאת את דרכה מעיניי,ועוד אחת אחריה.
אני נושכת את שפתיי הרועדות בכל הכוח.
נייתן שותק,שתיקה רועמת ומכאיבה.
ליבי מתכווץ ואני מרגישה את פעימות ליבי הולכות ודועכות.
נעלמות.
אבל לא הדמעות שלי,הן ממשיכות לזלוג מעיניי כמו ברז ששכחו לסגור.
נייתן מרים את עיניו אליי,מבטו כאוב ולחייו רטובות מדמעות שקטות.
אני מושכת באפי בשקט מוחלט וממצמצת מעט כדי להעלים את הנוזל מעיניי.
"אריק אומר את האמת נכון?" ראייתי מטשטשת ורגליי רועדות ללא שליטה.
כל גופי רועד.
ידי נשמטות מטה ומבטי נופל לקרקע.
"שכבת איתה." אני אומרת בשקט.
נייתן לא מביע התנגדות לכך, הוא לא אומר מילה.
הוא לא משמיע צליל ולא נע במקומו אפילו.
התקף.
התקף.
התקף.
אני קורסת על הפרקט באפיסת כוחות.
מרוקנת.
התמודדתי.
תמיד התמודדתי אבל לא עם דברים כאלה.
זה כאב חדש.
והוא יותר כואב מכל מה שחוויתי אי פעם.
קשה לי לנשום.
אני לא מצליחה.
העולם חשוך,האור היחיד שלי כבה.
אני שוב לבד בחושך.
נייתן לא נע,לא זז..עומד מעליי ושותק.
גם שאני נאבקת על הנשימות שלי.
"אוליביה," תחינה נפלטת מקולו.
תחינה מלאה בכעס.
אני מרימה את עיניי אליו,בחיים לא ראיתי את נייתן ככה.
אבל הוא אלוף בלהעמיד פנים.
הוא מזוייף.
כל כך פאקינג מזוייף.
"פאקינג תכי אותי,תקללי אותי,תירקי עליי.." הוא נוהם ומבטו שבור."רק אל תעשי את זה." הוא מכווין בראשו עליי,על הבכי על הפרקט הקר.
"אני לא יכול." הוא שואג וקורס על ברכיו מולי.
פניו מולי פניי.
הוא עשה את זה.
את הההתערבות...הוא שכב עם אמנדה הוא עשה ממני צחוק.
הוא שבר את ליבי.
כנראה שהכל פשוט נועד להיות שבור.
אבל זה עדיין כואב כל כך.
"למה עשית את זה ?" עיניו בורקות ונוצצות מדמעות.
"למה ?" אני שואלת שוב כשנייתן ממשיך לשתוק.
"אני אוהבת אותך," אני לוחשת ודמעות מתחילות לנשור מעיניו התכולות.
"אתה לא?" אני שואלת שגם אני מתחילה לדמוע שוב.
"האהבה שלך לא מגיעה למפלצת כמוני אוליביה," הוא לוחש גם ואני עוצמת את עיניי בכוח.
מילים מכאיבות.
מילים הם הנשק הכואב ביותר.
לא פחדתי מכלום כמו שפחדתי ממילים.
החיים תמיד התאכזרו אליי.
גם שכל פעם מחדש האמנתי שמצאתי את המקום הבטוח שלי-טעיתי.
האמנתי לאותם מילים.
הכל יהיה בסדר...את חזקה...החיים יפים תחייכי....לעולם לא אעזוב אותך...אני כאן.
מילים.
שקרים.
כמו סכינים מזויינים שפוגעים בדיוק בנקודה הכי כואבת.
אותה נקודה שמשתלטת על גופי ומייסרת אותו בכאב.
האמנתי לו.
האמנתי לו כל כך,הורדתי חומות בשבילו,הסרתי את כל המגנים,הכנסתי אותו לכספת שלי.
טעיתי.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומתרוממת מהפרקט הקר.
אני אבנה את החומות האלו בחזרה.
אף אחד לעולם לא יצליח לפגוע בי שוב ככה.
עיניו התכולות נועצות בי מבט חסר ישע.
אותם עיניים מזורגגות שהפילו אותי,שגרמו לי להסתנוור.
אהבה כואבת.
יותר מכל דבר אחר בעולם.
היא בחיים לא מספיקה והבעיה הכי גדולה זה שהיא משתלטת,אוכלת אותנו בחיים.
אהבה היא כואבת.
יותר מכל דבר אחר.
קשה לי לנשום,קשה לי לראות...לחשוב.
אני מכריחה את עצמי להסתובב על עקביי,להשאיר את אהובי על הריצפה וללכת.
לברוח כמו תמיד.
לברוח זה הפתרון היחיד.
ככה שרדתי עד עכשיו.
אני לא חלשה.
לא פגיעה.
לא פחדנית.
לא אהיה כזאת בחיים שוב.
לא אתלה את החיים שלי באדם אחר.
אני לבד.
פעם לבד,עכשיו לבד ותמיד לבד.
מה שקרה בנינו נשאר כאן לנצח.
אמחוק כל זיכרון ממנו.
לא אפול.
אני חזקה.
אני שורדת.
גופי ממשיך לרעוד עם כל צעד שאני עושה לכיוון הדלת.
זה נגמר.
אני חייבת להשלים עם זה ולהמשיך.
1:0 לך נייתן.
השגת את מה שרצית.
עוד כוס זולה ומטונפת לאוסף שלך.
עוד בחורה מטומטמת.

my betting [1]Where stories live. Discover now