my betting [1]

פרק 43

אוליביה

אני עולה מעלה במעלה המדרגות הלא מוכרים בניסיון למצוא חדר ריק להסתגר בו.
דמעות מעקצצות את עיניי אבל אני לא בוכה.
ילדות גדולות לא בוכות.
אני נכנסת לחדר הראשון שנגלה לעיניי וטורקת את הדלת בעדינות מאחורי.
אני מתיישבת על הריצפה ומנסה להסדיר את נשמותיי.
למה הם בחרו בי?
למה אני?
המקום הזה חדש,אני מפחדת.
לא.ילדות גדולות לא מפחדות.
רגליי מרעידות את עצמם ושוב אני רוצה לבכות.
אני לא מצליחה לנשום,עוד התקף מטופש.
תנשמי אוליביה.
תנשמי.
תנשמי.
תנשמי.
"אוליביה?" קול בוקע מבעד לדלת ומיד לאחר מכן נקישה קצרה.
גופי מצטמרר,היא עכשיו באה לכעוס עליי.
הרגזתי אותה שברחתי ככה למעלה.
מה חשבת לעצמך טיפשה? את יודעת מה קורה למי שאומר לא לגדולים.
הדלת נפתחת באיטיות וליבי לא מפסיק להשתולל לרגע.
"היי ילדונת," אומרת האישה הבלונדינית עם החיוך בקול חם ושקט.
היא מתקדמת לעברי אל עבר פינת החדר שנראה כמו המחסן כאן בבית בגלל כל הדברים האלו שנמצאים בו.
העונש מגיע אוליביה.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומחכה למכה אך במקום לקבל מכה כואבת יד רכה מלטפת את לחי.
אני לא פותחת עיניים.
גם מרטה נהגה לעשות זאת לפני שנתנה סטירה כואבת.
"זה בסדר אוליביה,אף אחד לא מתכוון להכות אותך כאן."לוחשת בשקט ובקול עצוב האישה הבלונדינית ומתיישבת מולי.
רגליי מקופלות ואני מחבקת אותם לגופי שידה של האישה הגדולה עוזבת את פניי.
"אני לא מאמינה לך," אני לוחשת בשקט ורגליי רועדות.
"אני יודעת." היא משיבה ואני פוקחת את עיניי באיטיות.
עיניה מסתכלות עליי במבט מוזר,עצוב ופוחד כזה.
לחיי רטובות?
אני מרגישה את זה.
אסור לבכות.
אני מנגבת במהירות את הנוזל מפניי.
"זה בסדר אוליביה,אלו דמעות." היא מסבירה בקול רך ואני מביטה בה.
"זה לא בסדר," אני מנענעת את ראשי בשלילה ובהיסטריה.
"ילדות גדולות לא בוכות."אני אומרת והיא מחייכת בעצב.
"ילדות גדולות לפעמים גם בוכות." היא לוחשת ודמעה יוצאת מעיניה ונופלת מטה על הריצפה.
היא בוכה?
אבל היא ילדה גדולה.
ילדות גדולות לא בוכות.
היא לא אמורה לבכות,היא ילדה גדולה..
ילדות גדולות לא בוכות?

גם ילדות גדולות בוכות לפעמים.
זה בסדר לבכות,אוליביה.
אני עוצרת את הדמעות,מחזיקה אותם בחוזקה.
אני לא רוצה לבכות אבל זו לא חולשה.
גם ילדות גדולות בוכות.
אני מתנשמת עמוקות וממשיכה להתקדם במורד המסדרון ההומה בסטודנטים.
אני לא שומעת דבר מלבד הנשימות הכבדות שלי.
רומזות על התקף נוסף.
גם הקולות של האנשים כאן נשמעים עמומים כאילו רק אני נמצאת כאן.
עיניי שורפות,אני לא יכולה לבכות עכשיו.
ילדה קשוחה שנשמתה כואבת.
זה הזמן להיות ילדה גדולה עכשיו אוליביה.
אני מזדרזת וכמעט בריצה מגיעה לשירותי הבנות.
גופי מתחיל לרעוד ללא שליטה ואני ממהרת להיכנס לתא אחד ולנעול אותו.
אני שומטת את התיק מידיי ומתיישבת על הריצפה הקרה.
הדמעות הגיעו.
אני דומעת כמו ברז פתוח ששכחו לסגור ומושכת באפי בשקט מוחלט.
גם ילדות גדולות בוכות לפעמים לא?
זה מה שמריה אמרה לי.
אני נשענת עם ראשי על קיר התא ומחבקת את גופי ככל שאפשר.
למרות שהייתי שיכורה אתמול ואני לא זוכרת כמעט דבר אני זוכרת את העיניים המשוגעות שהיו לליאו.
אותם עיניים בדיוק כמו שלו..
אני מתכווצת שאני נזכרת בו.
באדם שייסר אותי כמעט כל ילדותי עם המבט הזה.
אני מאזינה בשקט לעקבים כנראה של הבנות שנמצאות בשירותים נוקשים על הריצפה וקולותיהם המעורבבים הופכים לחלשים יותר.
אני מוחה את הדמעות מעיניי ומנסה להתאפס על עצמי.
עוד כמה דקות מתחיל השיעור הראשון,אסור לי לאחר לסנדר.
אבל אצטרך לראות אותו שם...
אני שוב מתכווצת שאני נזכרת בליאו.
אני נושכת את שפתיי חזק ומתרוממת על רגליי.
אני אוליביה אוונס.
אני שורדת.
אני חזקה.
אני לא אפול עכשיו,לא נפלתי אז.
אני מרימה את תיק הגב ותולה אותו על כתפי.
אל תראי לו שזה השפיע עלייך אוליביה.
רק אני יכולה לראות את עצמי נשברת.
אני מסובבת את מנעול השירותים ויוצאת מתוך התא.
סוגרת אותו.
ואיתו את כל הפחד של אותה ילדה קטנה שפרצה ממני הרגע.
אני מרימה סנטר,מרימה את ראשי מעלה ויוצאת מהשירותים כאילו לא קרה כלום.
אני מתקדמת במסדרון אל אולם הלימוד של סנדר ומרגישה במבטים רבים לטושים בי.
אני זוכרת במעומם את המריבה של נייתן עם ליאו אבל שם הזיכרון שלי נעצר.
אני לא זוכרת דבר אחרי הרגע בו נייתן הגיע והכה את ליאו.
"אוליביה אוונס!"אני עוצרת במקום ומרימה את מבטי מעלה.
זו אמנדה.
היא עומדת ממולי וחיוך ארסי על פניה.
"עופי לי מהפרצוף." אני מזהירה באיום ומנסה לעקוף אותה אבל היא זזה הצידה וחוסמת את דרכי.
"מה את לעזעזל רוצה ממני?"אני נוהמת ומכווצת את ידי לאגרופים.
אני לא רוצה לריב עכשיו עם אף אחד בטח שלא עם הכלבה הזאת.
"באתי להזהיר אותך זונה קטנה," היא אומרת באיום ואני מרגישה את דמי מבעבע.
היא רוכנת קרוב יותר."תשמרי מרחק מהגבר שלי."
אני מגחכת במרירות ונושכת את שפתיי כדי לא להתפוצץ מזעם.
"תקשיבי לי זונה קטנה," אני רוכנת גם קרוב יותר אליה שאני מרגישה בנישמותיה על פניי ומכנה אותה באותו כינוי.
"תשמרי את מרחק ממני."אני נוהמת באזהרה.
"הו,מה קרה לאוליביה שלפני כמה דקות בכתה בשירותים?" היא מקניטה בחיוך ערמומי.
גופי קופא במקום והרבה סטודנטים עוצרים להתקבץ סביב המופע.
"אמנדה כדי לך להפסיק," אני מזהירה בטון נוקשה.
הבלונדינית מתחילה לטפס לי על העצבים ויהיה לי קשה להתאפק ולא למחוץ את פניה בקיר.
"למה? כי אני צודקת? כי את לא יותר מזבל רקוב ועני,לא יותר מזונה קטנה שרוצה יחס?" אני סותרת לפניה בחוזקה ופניה עפות הצידה.
הסטודנטים האחרים מריעים ומשתנקים.
כל גופי בוער מכעס.
"כלבה!" צורחת אמנדה ומחטיפה אגרוף חזק לפניי.
אני בועטת בה,"למי את קוראת כלבה? פרצוף נחש!" אני נוהמת והולמת בה אגרופים.
אני מושכת בשערותיה הבלונדיניות והיא שואגת בכאב ונופלת מטה.
היא מנסה להחזיר לי אבל אני מתנפלת עליה והולמת בה אגרופים חזקים.
אני נמשכת אחורה בפראות ומנסה להשתחרר.
נייתן אוחז בידי מאחור בעזרת מרפקיו,נועל אותי לגמרי משני הצדדים ולא נותן לי לזוז.
"תשחרר!" אני נוהמת בכעס ומתפרעת.
"אוליביה מספיק!" הוא נוהם גם ומחזיק אותי ללא מאמץ במקום,כלואה בזרועותיו.
גם דין אוחז באמנדה אבל לא באותה נוקשות כמו נייתן.
"את רוצה שיעיפו אותך מכאן?" הוא נוהם לאוזניי.
"כאילו לך אכפת!"אני שואגת ומנסה להשתחרר.
הוא גורר אותי אחורה וכל אותו הזמן אני מנסה לזוז בפראות."נייתן תשחרר אותי!" אני צועקת בחוזקה בזמן שנייתן פותח דלת של חדר ודוחף אותי לתוכה.
הוא נכנס גם הוא לבפנים וסוגר אותה,עומד מלפניה שגופו הרחב חוסם אותה.
אני מכה בחזהו חזק,"תוציא אותי מכאן!"אני נוהמת וממשיכה להכות את נייתן.
"פאקינג תוציא אותי מכאן נייתן! לעזעזל!" אני נוהמת בהיסטריה ומרגישה איך נישמותיי מאיצות.
"אני לא אתן לך להרוס את החיים שלך." הוא קובע בשקט ואני נמלאת בכעס.
"אתה הרסת אותם כבר נייתן,השמדת כל חלקיק פגוע והרוס שנותר לי !" הדמעות מעוורות את ראייתי לגמרי ואני מתרסקת לקרקע.
"אתה הרסת אותי," אני ממלמלת ודמעות מתחילות לנשור מעיניי.
"אני יודע." הוא לוחש בקול כאוב ומביט בי מלמעלה.
"למה אני נייתן?" אני שואלת בתסכול ועוצרת את עצמי מלבכות."למה בחרת בי?"
נייתן לא אומר דבר ואני מנענעת את ראשי."בטח אפילו לענות לי זה לא לרמה שלך נסיך." אני אומרת ועיניו של נייתן מאפילות.
"אוליביה," הוא אומר ואני מגחכת במרירות ומתרוממת על רגליי,נעמדת ממולו.
"זו האמת,אני לא יותר מזבל רקוב בשבילך," אני עוברת את נייתן בהתנגשות קלה ופותחת את הדלת.
"תעזוב אותי כבר נייתן," אני אומרת בשקט ובעצב ומתרחקת ממנו.