my betting [1]

פרק 29

נייתן

הדשא הופך למטושטש.
כמו ערפל.
ראשי קודח ורגליי רועדות בכאב.
אני מתמוטט על הדשא הרטוב ומרגיש איך עיניי מתגלגלות.
אני שומע רק צילצולים,כלום מעבר.
עיניי נעצמות.
אני מנסה להחזיק אותן פקוחות בכוח ובמאמץ רב אבל לא מצליח.
אני חייב לעצום אותן.

                             •••••••••••••••

אני פוקח את עיניי באיטיות ומעיף את מבטי אל עבר כל החדר נחלשות,הגוף שלי חלש ורפוי.
במאמץ אדיר אני מצליח להבחין בדמותו של רופא מעליי והבנה נוחטת עליי עם כאב ראש בנוסף.
אני לא זוכר בדיוק מה קרה אבל אני זוכר את הדשא ואת הצעקות המעוממות.
הרופא אוחז בידי ומרים אותה מעלה,בידו השנייה מזרק-משכך כאבים?
אני ממהר להדוף את ידיו ממני.
אסור לי משככי כאבים בזמן העונה.
זה ידפוק את הגוף שלי.
"לא," אני לוחש במאמץ אך בקושי שומע את קולי.
"זה יעזור לך מר רוזק,עם המצב שלך אתה מוכרח." הוא תופס את ידי כמעט ובלי הפעלת כוח מצידו.
אני לא מצליח לשלוט על גופי כדי שיגיב.
"עד כמה המצב..." אני מתחיל לשאול ומיד משתתק שהרופא מסיים להחדיר את המורפיום לגופי.
"גרוע?" הוא שואל ואני מהנהן נחלשות.
"מאוד גרוע." הוא משיב.
המורפיום מטייל בגופי ושוב מגיע הצורך האדיר לסגור עיניים.
עיניי נעצמות למרות שאני לא רוצה בכך.

אוליביה

"הוא בסדר דילן?" אני שואלת בהיסטריה ורצה כדי להספיק למטוס חזרה.
"אני לא יודע ליב ,לא נותנים לי לראות אותו." הוא משיב בלחץ.
"פאק..."  אני ממלמלת בלחץ ובלחש.
"מתי זה לעזעזל קרה?" אני שואגת על דילן בכעס.
קלואי סיפרה לי מה קרה על המגרש רק הרגע.
"לפני כמה שעות במשחק." הוא משיב וברקע נשמע הרבה קולות של אנשים ושל הקראת תורים בבית חולים.
"הוא התעלף ?" אני שואלת כדי לאמת את הסיפור של קלואי.
"לא בדיוק.." הוא עונה ונאנח." הוא התנגש בשחקן ואחרי כמה דקות איבד שיווי משקל והתעלף לגמרי."
"שיט." אני נושכת את שפתיי עד כאב,עד שאני טועמת את הטעם המתכתי של הדם.
"אני בדרך חזרה." אני אומרת ובדיוק עוברת בפתח המטוס לכיוון גוף המטוס.
"תעדכן אותי דילן." אני פוקדת וקולי נשבר."מבטיח." הוא משיב ומתנתק את השיחה.
לעזעזל נייתן.
הלחץ מוחץ את חזי ובמשך כל הנחיות הטיסה אני מקפיצה את רגליי ושוקעת במושב.
ידי רועדות,בחיים לא הרגשתי ככה.
אני מרגישה כאילו חצי מהגוף שלי הפסיק לפעול לגמרי.
חצי מהגוף שלי משותק.
בחיים לא הרגשתי ככה.
גופי משותק מהמחשבה שנייתן לא בסדר,שקרה לו משהו ואני לא שם איתו.
לעזעזל אני לא מפסיקה לחשוב עליו.
אם משהו רע יקרה לו...אני חושבת ברעד.
לא אוכל לחיות בלעדיו.
אסור לו לעזוב אותי.
אני לא רוצה להישאר לבד בחושך שוב.
הוא לא יכול לעזוב אותי כמו כולם.
"גברתי?" קול קטן שואל לצידי ונוגע בכתפי קלות.אני מסובבת את ראשי אל עבר האישה שיושבת לצידי,עיניה נראות טובות ומבטה דואג.
"הכל בסדר?" שואלת הבחורה בזמן שמבטה נח על שלי.
"כן," אני משיבה ומכריחה את רגליי להפסיק.
"את מתוחה מאוד." היא קובעת ומבטה בוחן אותי.
אני מתנשפת עמוקות.
היא נראת מבוגרת ממני ואני מניחה שגם ממריה.
מבטה נודד בכל המטוס וחוזר אליי בחזרה.
"מפחדת מטיסות?" היא מלטפת את כתפי בעידוד בליווי חיוך קטנטן ומרימה את גבתה.
אני מצחקקת מעט והיא מחזירה את ידה לחיקה.
"לא,אני לא מפחדת מכלום." המשפט הקבוע שלי.
"אז זה קשור לאהבה." היא קובעת בחיוך חם ואני משפילה את מבטי שעיניי מתחילות לעקצץ."חבר שלי,הוא פצוע." אני משיבה בקול רועד ודימעה בורחת לה מעיניי.
בחיים לא הייתי במצב כזה פגיע.
אני מרגישה את הקרקע קורסת תחת רגליי.
מתמוטטת לגמרי.
"שחקן פוטבול?" היא מנחשת ואני מרימה את עיניי אליה. "ניחוש מוצלח." אני אומרת.
"אז אני בטוחה שהוא חזק יקירתי." היא משיבה בחיוך ואני מנגבת את דמעותיי.
"אף אחד לא עד כדי כך חזק," אני לוחשת.
"יש לי הרגשה שהבחור הזה חזק מאוד ואני בדרך כלל לא טועה בהרגשות שלי." היא אומרת ומושיטה לי חבילת טישו ששלפה מתיקה.
אני לוקחת את הטישו מידה ומנגבת את אפי.
"הוא חזק שזה נוגע אלייך." היא מוסיפה ואני מחייכת למרות הדמעות שמטשטשות את ראייתי ולמרות שפתיי הרועדות.
"וגם את צריכה להיות חזקה בשבילו." היא אומרת ואני מהנהנת."אני יודעת." אני משיבה בקול שקט ומתנשפת עמוקות.
"אני מפחדת...לאבד אותו." אני לוחשת בכאב ומכריחה את עצמי להתעשט.
בחיים לא בכיתי-לא ככה מול אנשים,לא ככה הרבה.
בחיים לא הראתי פגיעות כלפי חוץ.
בחיים לא נשברתי.
עם נייתן, הרגשות משתלטות על מוחי.
שום דבר לא נראה לי הגיוני ונכון איתו.
אני לא פועלת מחוכמה כמו תמיד.
אני מורידה מגננות וזה רע.
בחיים לא הייתי אחת כזאת,עד עכשיו.
"את לא תאבדי אותו," היא מלטפת את כתפי ברכות.
מגעה חם וחלש על גופי.
"אני מקווה." אני לוחשת ועוצמת את עיניי חזק,מונעת מעצמי לקרוס יותר.