פרק 27

411 25 10
                                    

אוליביה

לשחק על במה זה קל.
הרבה יותר קל מלשחק בחיים עצמם.
הבמה היפנטה אותי או שזו הייתה המחשבה.
המחשבה על חיים שונים,אחרים במאה שמונים מעלות מחיי.
נמשכתי חזק למשחק.
נמשכתי לבמה.
זה קצת אירוני האמת.
החיים שלי הם דרמה אחת גדולה אבל אני נכנסת לעוד דרמות של דמויות אחרות- חלקן גרועות משלי ולעיתים פחות.
כאילו אני נמשכת לדרמה.
שלא תבינו לא נכון.אני שונאת את הדרמה.
אני לא מפסיקה לחשוב על ההורים שיכלו להיות לי,המשפחה,הבית ספר הרגיל,החוויות,העבודה...הכל היה יכול להיראות שונה כל כך.
אבל הדרמה הזאת בנתה אותי ואם להגיד שאני שונאת את הדרמה הזאת זה כמו להגיד שאני שונאת את עצמי.
"לאן נדד הראש שלך?" שואלת דיאנה.
עכשיו הפסקה מהחזרה האחרונה שערכנו לקראת המחזה הגדול.
אני לחוצה ואת האמת אני בעצמי לא יודעת למה מוחי נדד לכיוון הזה עכשיו.
"לאנשהו." אני נאנחת ומביטה בדיאנה שיושבת לצידי.
"את בלחץ אה?" היא שואלת ואני מגחכת."ברור,ואת?" אני שואלת והיא מחזירה לי בגיחוך משלה." איך אפשר שלו." היא נועצת את מבטה בנקודה מסויימת שעל הקיר.
"היי..דיאנה, יצא לך פעם לחשוב על העתיד...זאת אומרת מה יבוא אחרי הלימודים?" אני שואלת בהירהור ומזיזה את רגליי מעלה ומטה על כיסא הבד שבתאטרון.
"לא." דיאנה משיבה אבל לא בהחלטיות ממשית.
התוכניות שלי השתבשו לגמרי.
לא ציפיתי להתאהב וגם לא ציפיתי ללמוד במגמת דרמה.
בחיים לא תיכננתי את החיים מראש אבל עכשיו שיש לי מה להפסיד פה אני מפחדת.
נייתן,החברים שלי,התאטרון...כרגע זה העולם שלי.
אני מפחדת לשנות אותו.
הוא מושלם ככה.
"אבל בטח אסיים את התואר במשפטים ואהיה עורכת דין גם אם זה אומר שאצטרך לראות את מון עוד הרבה." היא מושכת בכתפיה ונושכת את שפתיה כדי למנוע מעצמה לומר משהו נוסף.
המחשבה על מון מציתה את זעמי עליו.
היא צריכה לראות את הבן זונה הזה כל יום,עם החיוך הזחוח שלו ועם השרירים המנופחים שלו.
דיאנה סיפרה לי שהוא זה שהפיץ את התמונות בגלל אמת או חובה מטופש שערך עם חבורת הבבונים שלו.
הוא אדם דוחה.
וזה לא מגיע לדיאנה.
העניין קצת נשכח אבל עדיין שאני מסתובבת עם דיאנה אני שומעת הערות גסות ודוחות שזורקים לעברה ורואה איך היא מתכווצת כל פעם מחדש.
זה שובר אותי.
דיאנה היא בחורה טובה,תמימה והיא אפילו לא פגע במון.
השנאה שלו כלפיה לא מוצדקת ומכעיסה אותי.
אין לו אפילו את הזכות לכעוס עליה.
הוא הבן אדם המגעיל,הדוחה,הבוגד והאדיוט.
הוא זה שצריך להשפיל את ראשו.
"סליחה.." ממלמלת דיאנה.
"על מה?" אני מכווצת את גבותיי בבילבול.
"על שהכערתי את האווירה.." היא ממשיכה.
"לא הכערת כלום די,זה הוא המכוער." אני משיבה ונשענת עם ראשי על כתפה.
זה לא הקרב שלך אוליביה.
מספיק.
מספיק להתערב בבעיות של אחרים.
אני לא יכולה לעשות כלום בנוגע למון-כי זה יפגע בדיאנה.
למרות כל מה שעשה לה היא עדיין אוהבת אותו.
אני יכולה להבין אותה אבל זה עדיין כואב לי.
"היי אוליב!" אני מפנה את ראשי בחדות לאחור ומבחינה באמיליה ניגשת אל עבר המושבים שבהם אני ודיאנה יושבות.
היא נעמדת ממול פניי עם חיוך מאולץ על שפתיה,מזוייף כמו תמיד.
"היי," אני אומרת.
"רציתי לשאול אם השמועות נכונות את יודעת.." היא קורצת לעברי ואני מכווצת את גבותיי בבילבול."שמועות?" אני שואלת כדי לוודא ששמעתי נכון.
"את יודעת..את ונייתן רוזק מספר 18," היא אומרת ואני לא מבינה לאן היא חותרת בדיוק.
"כן,נייתן הוא החבר שלי," אני משיבה ומרגישה קנאית בטירוף עכשיו יותר מתמיד על נייתן.
אני יודעת מי זה נייתן רוזק.
הייתי מודעת לכך עוד לפניי שנפלתי בקסמיו.
אבל עכשיו לחשוב על כמות העיניים שמופנות אלינו ובעיקר אליו גורמת לי לחוש קנאה.
ואני לא קנאית בכלל.
היא מקמט את אפה ומנענעת את ראשה." חשבתי שאת האחרונה שתיפול בהתערבות כזאת..." חיוכה ארסי ומילותיה גורמות לליבי להלום בחוזקה.
"התערבות?" אני שואלת למרות שליבי מת מפחד בחזי ומפרפר בתוכו.
"שנייתן וחבורת הבנים שלו עשו.."היא טופחת עם ידה על כתפי.
זה הסיבה שנייתן רדף אחריי בגללה?
לא,אין מצב.
אני לא התערבות.
אני אוהבת אותו ואני יכולה לראות בעיניו שהוא אוהב אותי גם.
אמיליה נחשה סכסכנית,היא תמיד הייתה אחת כזו.
אסור להאמין למילה שיוצאת משפתיה הארסיות.
"מה שתגידי אמליה." אני משיבה ומתרוממת על רגליי,אל גובה עיניה של אמליה.
"את לא מאמינה לי? תשאלי את חבר שלך!" היא צועקת לגבי בזמן שאני ודיאנה מתרחקות מהמושבים האדומים.
היא סכסכנית.
אני לא מאמינה לה.
אני מכירה את נייתן.

••••••••••••••••••

"אני רעב." קובע נייתן.
"זו לא השורה של נסטיה.." אני נוזפת בו.
"או גולייט אני רעב,בבקשה בואי ונזמין לנו פיצה פפרוני," אני צוחקת בפרעות לחיקוי הנוראי של נייתן למחזה.
"הבטחת לי שתעזור לי להתכונן רוזק."
"עזרתי," הוא נוחר בבוז,"זה קשה."
"יותר ממתמטיקה?" אני שואלת בהלם והוא מניד לשלילה,"אין משהו קשה יותר ממתמטיקה." הוא קובע במהירות ואני מצחקקת.
"הסכם זה הסכם רוזק." אני אומרת נחרצות ומרימה את התסריט שלי אל פניי.
"אבל את כבר מכירה אותי," הוא מושך מידי את הדפים ומניח אותם על מיטתו.
"אני שובר חוקים." הוא אומר ומושך אותי קרוב יותר אליו.
"לא את שלי נתניאל רוזק."אני חובטת בידו.
"אני שונא שאת קוראת לי ככה." הוא מגייס את הפרצוף העצוב ביותר שיכל על פניו.
"זה שם ילדותי." הוא אומר ואני מצחקקת.
"זו בדיוק הסיבה שאני קוראת לך ככה, ילד מגודל." אני מגחכת והוא מחייך.
"אני אהרוג את דילן הזה." נייתן חושק את שיניו."הוא תמיד פולט שטויות שהוא שיכור." אני מצחקקת שאני נזכרת במסיבה הקודמת בה דילן ממש לא חסך במילים על חבריו.
"לא ידעתי שאתה ישן עם כובע המיקימאוס שלך לפני משחקים." נפלט לו גיחוך משפתיי ונייתן נשכב על המיטה בייאוש על גבו ומכסה את פניו עם הכרית.
"זה מביא מזל." הוא רוטן מתחת לכרית ואני מצחקקת.
"טוב נתניאל," אני מגחכת ומוסיפה "עכשיו אני רעבה." אני מתרוממת מהמיטה ונייתן מסיר את הכרית מעיניו באיטיות,בודק את השטח.
"פיצה?" אני מרימה את טלפון הנייד שלי מהשידה ומביטה בנייתן.
"כן." נייתן משיב נלהב.
"אבל רק בתנאי אחד." הוא מתקרב אליי ומתרומם בזריזות מולי.
"מה עכשיו אוונס?" הוא משליך את ראשו לאחור בייאוש ואני מגחכת."אם אני בוחרת את התוספות." אני משלבת את זרועותיי זו בזו אל חזי באיום אל עבר נייתן.
"אין מצב." נייתן אומר מזועזע ולפניי שאני מספיקה להגיב הוא חוטף את הטלפון מבין ידי.
"נייתן." אני נוזפת בו אבל הוא מתחמק ומשתחרר מאחיזתי בידו ורץ אל עבר המטבח.
אני רצה בעקבותיו בכעס אבל לעזעזל השחקן הפוטבול הזה עם רגליים ארוכות ועם יכולות ריצה טובות פי מיליון משלי.
אני מנזקת עליו והוא תופס ביד אחת שלו בשני ידי.
"אשמח להזמין פיצה משפחתית פפרוני אחת." הוא אומר ומשתיק אותי בנשיקה.
לא הייתי מוכנה אל זה.
אני בחיים לא מוכנה אליו.
"כן..תודה,ביי." הוא מתנתק משפתיי,ממלמל לטלפון וסוגר את השיחה.
"אני בצרות?" הוא שואל ואני עושה את המבט הכי מאיים שלי.
"כן,בצרות צרורות." אני נוהמת והוא מצחקק.

my betting [1]Where stories live. Discover now