Seven stars/Taekook

prologue

אי שם בתחילת שנת 2002:

"זה לא הוגן אבא! אתה תמיד מנצח!" קרא בכעס ג'ונגקוק בן ה-4, תוהה איך אביו החכם והחזק היה טוב פשוט בהכל, בזמן שהחל לסדר את האבנים הקטנות במקומן.
השניים ישבו בסלון ביתם, מתעלמים לחלוטין מקולות הרדיו ברקע, מה שקרה כמעט בכל פעם שהם נשאבו למשחק לוח כזה או אחר.
"גו הוא משחק מאוד מפתח ילד, אני לא נולדתי וידעתי ישר הכל, צריך ללמוד ובסוף גם אתה תהיה חכם כמו אבא!" אמר אדון ג'ון ברכות וגאווה, בזמן שגם הוא החל להחזיר את האבנים אל תוך הכלים שלהן.

"אתה יודע..." החל האב להגיד בשנית, "גו נחשב למשחק הלוח הכי-"
"הכי עתיק שהחוקים שלו מוכרים לאדם, כן אבא אני זוכר." השלים את המשפט ג'ונגקוק הצעיר, לאחר שהחזיר את האבן השחורה והאחרונה אל קערת העץ שלה, ממלא את האב בגוואה גדולה אפילו יותר ממקודם, יודע שהוא בהחלט חינך את בנו היטב.

משחק זה נבנה וגולף עבורו ביידי אביו; החל מהלוח החתוך בצורה הסימטרית עם גילופי המשבצות חסרות כל פגם. הקערות העגלגלות, עם העיורים העדינים שהציגו חורשת עצים. ואפילו המכסים עצמם, שהקישוט היחיד עליהם היה עיגול עדין ודק שעיטר את קצוותיהם.
כולם גולפו בידיו מכמה חתיכות של עץ האשוחית הכחולה שמצא בעבר, קרש זה היה פשוט יפייפה בעיניו אך הוא מאוד רך ולא יכל לשמש אותו לבניית דברים גדולים, בטח ובטח שלא רהיטים אך אפילו לא מדפים או מסגרות לתמונות שיכלו בקלות לקרוס תחת העומס המינימלי.
את ג'ונגקוק בזמנו זה לא עניין בכלל שהעץ לא היה חזק במיוחד, הילד אהב את המתנה היפייפיה הזו, הגוון המיוחד של העץ והדוגמה הציורית, הגלים והעיניים אשר העידו על גילו של הקרש, מזהה ומעריך את כל הדברים הקטנים אשר למד מהאב המוכשר.

"קדימה קוקי, צריך ללכת למיטה." קראה אימו מהמטבח, פוסעת לכיוון הסלון תוך כדי שניגבה את ידיה במגבת משובצת בצבעי אדום ולבן, לאחר שסיימו לשטוף את הכלים של ארוחת הערב.
ג'ונגקוק כבר היה לבוש בפיג'מה ארוכה וחמימה המלאה בציורים של דינוזאורים, אביו קילח אותו בזמן שאימו פינתה את שאריות הארוחה והחזירה את הבית לקדמותו.
"משחק אחרון? בבקשה בבקשה!!!" קרא הילד בהתלהבות לפני שנתן לפיהוק גדול לברוח מפיו, יודע שהוא כבר עייף מידי אך הוא ממש לא רצה להיכנס למיטה.

"תראה מה השעה כבר, קוקי אתה לא תצליח לקום לגן מחר בבוקר אם תמשיכו לשחק." אמרה אימו אשר כבר עמדה בסלון ואחזה בידו הקטנטנה של בנה.
בעלה הסכים איתה אך זה עוד לא הספיק לילד הצעיר. "אז אפשר סיפור לפני?" הוא ביקש ופתח את עיניו בצורה מתוקה ומתחננת, לא נותן לאף אחד אפשרות לעמוד בפניו.
"טוב בסדר, לך תבחר סיפו-" האם לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שזה זינק הישר מהספה אל חדר הסיפריה, מוכן לבחור את אחד מהסיפורים המעניינים של אימו.

"הם גדלים כל כך מהר..." מלמל האב בחיוך למרות שהעצב ניכר בעיניו.
"הייתי רוצה שהוא יחזור הביתה... שנהיה עם כל המשפחה ביחד..." ענתה לו אישתו האוהבת, אך מיד התאפסה על עצמה ומיהרה אחרי הילד השובב לפני שיעשה לה סדר מחדש בין מדפי הספרים הרבים שלה, לא נותנת הזדמנות לאדון ג'ון אפילו להגיב לפני שזו נעלמה אל הקומה השניה בזריזות.