"חכה." הוא נעצר כאשר יד דקה תפסה בפרק כף ידו באחיזה כוחנית למדי. טנא בדיוק התכוון לצאת מבית היתומים לכיוון חנות העתיקות של מר פרקר לתחילת יום עבודה חדש כאשר הנער שהכיר בקושי מנע ממנו להמשיך.
הוא הסתובב אליו כשעל פניו הבעה מבולבלת. הנער שעמד מולו התהדר בשיער תכול מוזר, אחד שתמיד גרם לטנא לתהות מתי הוא מוצא זמן או כסף לטפח אותו, ובחן אותו בעיניו המלוכסנות הכהות. הוא אחז בידו בלפיתה חזקה, עורו השחום העדין הודגש על פרק כף ידו הבהיר שלו. "מה?" טנא שאל אותו, המילים כמעט מזנקות מפיו בחוסר סבלנות עייף. ארשת מודאגת עלתה על פניו של הנער, אחת שגרמה לטנא להשתדל להיות יותר עדין בפעם הבאה.
"יש לי הרגשה רעה." הוא אמר בקול שכמעט נבלע במילותיו החרישיות.
"תמיד יש לך הרגשה רעה, שיי," טנא נאנח תוך כדי שהחליק את ידו מהאחיזה הכופתת. במשך כל השבוע האחרון שיי ווקר, הנער הידוע בשל דמותו השתקנית, מצא זמנים לא נוחים להזהיר את טנא מדבר מה לא ברור. הוא כל הזמן חזר ואמר לו שמשהו עומד לקרות, אך התקשה לומר מה כיוון שהוא עצמו לא היה בטוח, וששניהם, בעיקר, צריכים להיזהר. לטנא היה קשה לקחת אותו ברצינות. הוא תמיד נראה כאחד שמרוב שהיה מכונס בעצמו החל לדמיין מציאות אחרת.
"אבל עכשיו זה חזק, אני מרגיש את זה." הוא היה נחוש לגרום לאזהרה לחלחל אל תודעתו.
טנא החמיץ את מבטו. "תראה, אני ממש לא מפקפק בהרגשות שלך, אחרי הכל אתה הצלת אותי מלחטוף קלקול קיבה לפני שבועיים, אבל אני ממש צריך לזוז, ו – טוב – אני לא רוצה להישמע רע מדי, אבל הרגשות יכולות להיות סתמיות."
"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית." שיי נד בראשו, מתעקש על כך. "היא מתחזקת ככל שעוברים הימים. משהו עומד לקרות."
"אוקיי." טנא מיהר לחשוב על תשובה מספקת שתוכל לסלק אותו משם. שיי אמנם היה מבין הנערים הנחמדים בבית היתומים – הוא מעולם לא צעק או קילל או עשה דברים כי ככה רצה – אבל הוא גם לא היה קרוב מדי אל טנא כדי שיצליח לגרום לו לסמוך על מילותיו הריקות. הוא תמיד הסתגר בעצמו, בחן את היומן שלו פעם אחר פעם, הסתכל סביב במבטים בהולים וסרק כל דבר כמה פעמים, כאילו הוא קורא את האנשים שעומדים מולו בצורה שאף אחד לא מסוגל להבין. טנא היה בטוח שהוא בכלל אילם עד ששמע אותו מעיר לו בפעם הראשונה.
"לא כל הערפדים מוצצים דם," הוא אמר לו כאשר שמע שיחת חולין שלו עם אחד הנערים בבית, בהקשר לדרך ההישרדות של אותם יצורי לילה. "זה תלוי מאיפה הגיעו ומתי נולדו, אבל יש מעט מאוד שבאמת ניזונים מזה."
זו הייתה שיחה מוזרה בה טנא גילה ששיי מבין יותר מדי בנושא שהאדם הממוצע לא יהיה בקיא בו כל כך.
"תראה, אני מאחר לעבודה שלי. אם אתה מודאג כל כך, אתה יכול לבוא איתי – "
"לא." שיי נד בראשו. "אני לא רוצה להיות נטל."
YOU ARE READING
התגלות הקסם (ספר 1)
Paranormalטנא הוא מכשף. הוא לא ממש עושה קסמים ואין לו מושג ירוק בלחשים, אבל הוא מסוגל להזיז חפצים מבלי לגעת בהם והאינטואיציה שלו תמיד ניצבת חדה. ככה היה מאז ומתמיד, לפחות עד כמה שהוא זוכר. כל השנים בהן הוא חי כבר התבלבלו לו אחת באחרת. הו, כן, הוא גם חי למעלה...
