טנא נאנח. הוא לא מצא סיבה טובה שלא לעשות את זה. טוב, אולי מלבד השפלה וכישלון, אך האפשרות האחרת לא הייתה עדיפה יותר – הוא בהחלט לא רצה לראות איך הפיראטים ינסו לרדוף אחרי מירה, והוא בהחלט לא רצה לדעת איך כל העניין עלול להשתבש. "בסדר. אני אנסה." הוא הסכים, ואז פנה לכיוון קיר העץ שנבנה לרוחבה של הספינה.
הוא נגע בו וחש רעד קל שהגיע מהרוח שבחוץ. הוא הקיש על דופן העץ וגילה שלא הייתה אמידה כל כך. לא מפתיע, כשחושבים על זה לעומק, זו אחרי הכל ספינת רפאים עתיקה – היא בוודאי לא רוכשת את אותו כוח כמו ספינת צי שמעולם לא נגעה במים. אולי זה יפעל לטובתו. אולי זה מה שיעזור לו לפעור בה את דרכם החוצה.
הוא הרים את ראשו ואז הסתכל סביב, חיפש משהו שיוכל לעזור לו.
"על מה אתה מסתכל?" מירה שאלה אותו.
טנא פנה לקראת מגדלי הארגזים שהצטופפו בצמוד לדפנות החדר. הייתה לו הרגשה טובה לגבי מה שיוכל למצוא בניהם. הוא לא חשב שזה הגיוני שכל מה שנמצא למטה הוא אוסף של קופסאות עץ גדולות. "אני מחפש משהו שיוכל לפעור איזה חור או משהו."
"אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך? עם היכולות שלך?" מירה שאלה אותו. הוא שמע את התקווה בקולה מתלווה עם תחושה לא נעימה של ציפייה. הוא שמח והתאכזב בגלל זה בו-בזמן. היה נחמד לדעת שמישהו סומך עלייך כל כך, אבל היה קשה לדעת שהתחושה הזאת הייתה די עיוורת.
טנא המשיך לסרוק את הקופסאות ואת החללים שבניהם. הוא גילה שם גבעת חבלים מוערמת, מטאטא סמרטוטים חבול, כמה קורות עץ אבודות ומספר ספרים מאובקים שנתנו לו כיוון מסוים של מה שהוא מחפש. "אמרתי לך, אני לא באמת יודע איך להשתמש בהם." הוא השיב לה לבסוף.
"ולעולם לא תלמד אם תמשיך להגיד לעצמך את זה." היא אמרה מיד.
שררה שתיקה, והיא הייתה כואבת. היא צדקה, וגם אם רצה שלא להאמין בכך זה היה נכון. אבל הוא פחד. הוא פחד לדעת מה הוא מסוגל לעשות, והוא פחד שמשהו עלול להשתבש. הוא שנא להיות בעל כוח. הוא ידע למה עוצמה גדולה מסוגלת לגרום, והוא לא היה מעוניין להחזיק בה.
אולי זו הסיבה שפאוור החל במסע מטורף כל כך בשביל להילחם ביצורי הקסם. הם כוחניים ואצילים, הם מלאים בגדולה שהופכת אותם לקצת יותר מכל השאר. זה לא היה מפתיע שאנשים ללא כוח שכזה יחושו בהלה ורצון עז להתרחק. ואם פאוור עושה את זה מתוך פחד, אז עד כמה שזה נורא לחשוב על כך, טנא הצליח להבין. גם הוא פחד מהקסם.
"אה, טנא," שיי פנה להסב אליו את תשומת לבו וטנא בחר להסתובב. הוא קלט את הארבעה עומדים מולו ומפנים את מבטיהם מעלה, כאחד, כאילו צופים בדבר מה שהוא לא הצליח להבחין בו. הם היו משותקים. נדמה היה שהאמינו שאם רק יזוזו, משהו רע יקרה.
הוא חש מוזר. הידיים שלו התחממו בצורה שלא הייתה ברורה לו, אך גם לא זרה. לפעמים הגוף שלו החליט להשתגע, וכשזה קורה... זה סימן שהוא שוב פעם איבד שליטה.
YOU ARE READING
התגלות הקסם (ספר 1)
Paranormalטנא הוא מכשף. הוא לא ממש עושה קסמים ואין לו מושג ירוק בלחשים, אבל הוא מסוגל להזיז חפצים מבלי לגעת בהם והאינטואיציה שלו תמיד ניצבת חדה. ככה היה מאז ומתמיד, לפחות עד כמה שהוא זוכר. כל השנים בהן הוא חי כבר התבלבלו לו אחת באחרת. הו, כן, הוא גם חי למעלה...
