Husband's Flower|۷ƙ

19.

[מצטערת על האיחור.. תהנו..]

----

-"...מרחוק הם אולי נקודות פשוטות,

ומקרוב הם עולמות גדולים המלאים באור..."-

*

השוני בין קבוצתם של יונג'י. ג'אנקוק וג'ימין לקבוצות הקי-פופ היתה מהסיבה הפשוטה שהם לא היו קבוצת קי-פופ.

הם היו להקה קטנה שהקימה את עצמה במטרה של לעשות את מה שהם אוהבים ולפזר את האהבה שלהם בתחום הזה לאחרים.

הם לא ייחלו כלל לבמה ענקית. קהל ענק ומפוצץ.
ההופעות שלהם היו קטנות, אך סבירות. במידת האמצע.

הבמה היתה רחבה. כזו שאפשר לטייל בחופשיות. יונג'י היה יושב על כיסא עם גיטרה, מבטו השקט סוקר את הקהל. ג'ימין וג'אנקוק היו יושבים. קמים. מטיילים. הולכים-בעודם שרים שירים חודרים לנשמה.

ברגע ששירים יותר ממריצים היו הולכים, הגיטרה היתה נעלמת. האורות של הזיקוקים השתלבו עם הראפ המופרע והחסר שליטה של יונג'י. גורם לכולם לקפוץ בהתרגשות ובריקוד, כששני האחרים שרים יחד איתו ומוסיפים תנועות ריקוד.

*

ארה"ב.
בית המלון.

"איך שאני אוהב אותם. אין... מה שהם עושים ללב שלי..."

ג'ימין וג'אנקוק החליפו מבטים חושדים והסתכלו בחשש על יונג'י שישב בספה, לוגם מבקבוק מים.

"הכל טוב היונג?",הקטן היטה את ראשו בחשד.

"היונג מי זה-'הם'?", קנאה התערבבה בקולו ה'רגוע' של ג'ימין.

"הקהל. המעריצות המהממות הללו.." מלמל במבט חולמני.
ופה ג'ימין וג'אנקוק הבינו שלא הכל טוב.

"יש מצב הוא שתה?" דאגה היתה בעיני הצעיר. ג'ימין סימן לשלילה-"לא. אין מצב." מבטו נחוש.

לאחר רגע עיניו חזרו לפגוש בשל ג'אנקוק-"יש מצב?"- עיני שניהם נפקחו בחרדה. מסובבות בחדות את ראשם לבוגר ש-

נרדם על הספה.

"אייש, לכן הוא היה כל כך מסטול על הבמה? איי, נו באמת.." שניהם דפקו את מצחם בייאוש. משחררים אנחות כעס ותסכול.

"הי ג'אנקוקה, קח", ג'ימין הושיט לקטן ממנו שייק פירות שהזמין בשבילם במיוחד לאחר ההופעה שעשו. "תודה היונג". חייך ג'אנקוק נוטל את המשקה.

הוא התיישב במיטת המלון בו התאכסנו עם הצוות הקטן שעבד איתם, גבו נשען על הכריות החמות. בעוד ידו אוחזת בשייק ועיניו מסתכלות על מסך הפלאפון שלו.

למרות הימים שחולפים הוא מאמין שטאהיונג אם ירצה, יוכל להשיג את המספר שלו. ואולי... לתקשר איתו.
אבל-
כנראה שטאהיונג לא רוצה.