Husband's Flower|۷ƙ

23

[אופסי דופסי. איחור רציני.
*שורקת*]

--------

-"אל תתכחש לשיגעונות שלך, הם אילו שעושים אותך מיוחד..."-

-------

עבר.

הלילה היה אפל. כמו תמיד. לילה תמידי. מהמקום בו הוא נמצא. בלתי אפשרי לדעת, האם יום?. ואולי לילה?. עלטה תמידית סררה במקום העלום מעין אדם.

הרעש של המכשירים. המבחינות. פיעפוע החומר הירוק. עשן תמידי שיוצא ממתקן ישן. כל אילו היוו מוזיקה נוראית.

הוא חיבק את רגליו המקופלות קרוב יותר לגופו, עיניו כהות מתחושה או רגש. רגיל לכל הנעשה כאן. הוא נמצא די המון זמן במקום ההוא. אליו הכניס אותו המדען באותו יום נוראי שנחרט בראשו. ובליבו...

יום בו מתו הוריו.

אחד אחרי השני.

הוא נשאר בודד. עם מטורף אחד. בתוך כלוב גדול ואנושי. נמאס לו כבר להסתכל על הקירות והמרחב. בהתחלה עוד היה קושר אותו למשטח החלק כדי שלא יברח. ואז מזריק. גורם לגופו לשרוף. לבעור. המחשבות והרצון למות גברו משניה לשניה למרות גילו הצעיר.

אבל עכשיו?- הוא שוכב בשקט במשטח ההוא. אין צורך בחבלים. גופו רפוי ורגשותיו אטומות. הכאב כבר לא מציק. זה כבר חלק משגרה. ריח הוורדים בחדר גורם לו להיזכר בקעקוע שהלה חרט על חזהו. 

אך, נכון לדיוק- הזריק.

זה היה עוד אז. בהתחלה. הוא שכב במשטח, מתפתל, מנסה לברוח. כשהמדען קרב אליו עם מזרק והנחית אותו על איזור חזהו בחוזקה. החומר נשאב לגופו. הוא הרגיש מסומם. ערפל כיסה את מוחו. הדים יצאו מעיניו הקטנות.

לאחר כמה דקות האיזור השחיר. ובתום מחצית השעה הפכך לירוק.

בסופו של יום, היה לו ציור טבעי. החומר עשה את שלו. 
המדען -גאה ביכולותיו- ציווה עליו ללבוש רק מכנס. רוצה לראות כל רגע את הציור שייסד בעצמו. על ידי כימייה.

"פרח!"

קול דלת נטרקת. הוא התכווץ בפינת הכלוב. רגש חלש של לחץ מפרפר בו.

המדען קיפל את ברכיו והביט בו מבעד לסורגים במבט משוגע. מפחיד. מזרה אימה.

"הצלחתי פרח..." חיוכו היה מפחיד אף יותר. מזכיר את חיוכו של הג'וקר. "התכנית שלי מתקדמת. והיום נתחיל בשלב השני..." הוא לא אהב שהמשפט הסתיים.

בדיוק אז, דלת הכלוב נפתחה. 

"צא".

הוא יצא כנוע ושקט. יודע את הדרך לאותו משטח. אך-

ליד המשטח. עמד המתקן. אך הפעם הוא לא היה ריק. היתה שם גופה..

היא הייתה רפויה. ראשה, ידיה, רגליה- למטה. ורק המחזיק-ברזל מחזיק אותה בעורף. חוטים משתלשלים מגופה אל כלי גדול הנמצא בשולחן הארוך.