אגדת השמש

פרק 12

"אתן בסדר?" אמא שאלה דבר ראשון כשנכנסנו הביתה.

"אנחנו בסדר." אספן קיפצצה פנימה ונתנה לאמא נשיקה על הלחי.

"אמא," אמרתי לה בקול רציני. "אני צריכה לספר לך משהו." מצחה התכווץ והיא הסתובבה.

"מה קרה?" היא ניגשה אלי.

זזתי הצידה וחשפתי את ג'קסון החבול.

"ערב טוב גברת רוזליין," הוא אמר בקול עייף.

"הוא פצוע." הדגשתי את המובן מאליו.

אמא נכנסה מיד למצב מגונן ואמהי.

"הו אני רואה, קחי אותו מיד למטה רייבן. לא היית צריכה להביא אותו לכאן. אבל מאחר שאתה כבר כאן, אין טעם שתטפטף לי דם על כל הכניסה." היא אמרה בחיוך חם.

"תודה אמא!" נשקתי לה על הלחי גם אני.

"כמובן שנצטרך לדבר על זה ולחשוב מה עושים." היא הוסיפה בטון רציני.

"כמובן." הסכמתי איתה.

לג'קסון היו צלע ויד שבורות וחבורות רבות בכל הצד הימני. למזלו לא היה לו זעזוע מוח.

"תנוח." אמר לו הרופא ויצא מהחדר.

ג'קסון נשכב על המיטה וראיתי שהוא נלחם בעייפות.

"זה בסדר אתה יכול לישון פה." הרגעתי אותו.

"אני יודע, אני דואג לך." הוא מלמל.

"לי?" הופתעתי.

"אמא שלך לא נראתה מרוצה." הוא אמר.

"יהיה בסדר, אני אתמודד איתה." חייכתי אליו חיוך קטן.

"אני אוהב את החיוכים שלך," הוא אמר לי "תמיד אהבתי."

"ג'קסון..." הוא לא יכול להגיד לי דברים כאלה. זה כואב מידי.

"אני יודע, אני מכאיב לך." הוא העווה את פניו. "מצטער."

חייכתי אליו חיוך עצוב.

"פחדתי עלייך היום. דילגת לך שם מעל התהום, חשבתי שהלב שלי לא יעמוד בזה."

אני פותחת את פי כדי לענות לו אבל הוא מקדים אותי.

"לא, תני לי. אני צריך להגיד את זה." הוא אומר במבט נחוש. "בזמן שהחזקתי את המכונית ניסיתי להעסיק את עצמי, כדי להתעלם מהקושי. כמובן שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא עלייך." הוא מגחך בשקט.

"חשבתי עלייך. וחשבתי עלינו. הגעתי למסקנה שהקושי של השקר הוא כלום לעומת הכאב שאני חש כשאני רחוק ממך. אני יכול לסבול את החוסר נוחות שזה גורם לי רק כדי שאת לא תהיי חסרה לי. אני יודע שפגעתי בך ואני יודע שאת כועסת עלי. ולמרות שזה סיכוי קלוש אני שואל, האם את מוכנה להתקרב אלי שוב?"

אני עומדת המומה נוכח הנאום שיחלתי לשמוע במשך זמן כה רב. אני לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.