אגדת השמש

פרק 37

אנחנו מתאגדים ביחד עם שאר החיילים מחוץ לאחוזה המפוארת, מתחת לאוהל גדול שהוקם במקום נסתר, כך שאי אפשר לראות אותו מחלונות הבית.

השעה כבר כל כך מאוחרת שהיא למעשה מוקדמת. קרני אור ראשונות מתחילות להפציע ולהבהיר את השמיים.

שם נמצא המפקד קופר, מוקף בציוד טכנולוגי שממנו פיקד על הקרב מרחוק, ובצידו השני של האוהל החובשים מטפלים בפצועים המגיעים מהקרב.

שם אני נפגשת עם שאר הצוות. אמא מחבקת אותי ובודקת שכל חלק במקום, ואני מחייכת חיוך גדול למראה אבא ואספן המתקרבים.

לאחר מכן מגיעים גם האנטר ואלכס למקום, בריאים ושלמים כפי שג'קסון הבטיח.

כולנו עוברים בדיקה כללית לוודא שלא נפגענו. כולנו פחות או יותר במצב דומה. חבוטים וחבולים, אבל שום דבר רציני מזה. החתך בזרועי נתפר ונחבש, ואני מתיישבת באפיסת כוחות על רצפת האדמה של האוהל.

מייקל וניקולאס עדיין לא הגיעו.

אלכס ואספן מתיישבות לידי, מחזיקות ידיים בדאגה, מצחיהן קמוטים בהבעה זהה.

המפקד קופר מגיע ולוקח אותי לתחקור. אני מספרת לו את כל מה שקרה מאז שאבד איתי הקשר והוא רושם הכל לפרוטוקול.

אני רוצה לצאת שוב לאחוזה לחפש אחר ניקולאס ומייקל, אבל המפקד קופר אוסר עלי. הוא אומר לי שיש יחידה מיומנת שזה תפקידה, לעשות סריקה בסוף קרב, למצוא ולהציל את הפצועים שנותרו, לאסור את חיילי האויב, וגם... להביא את גופות הנופלים.

אני מותשת, ומתאמצת להשאיר את העיניים שלי פקוחות. אני חוזרת למקומי ליד אלכס ואספן, רק הדאגה הקורעת מונעת ממני לעצום את עיני ולתת לגוף שלי את מה שהוא צריך.

לפתע ג'קסון רץ אלינו, בהילות בעיניו. שלושתינו מיד קופצות.

"מצאו אותם." זה כל מה שהוא אומר.

אספן ואלכס רצות אל פתח האוהל, ואני אחריהן.

מייקל נכנס ראשון, נתמך על ידי אחד מהחיילים. אלכס מתחילה לייבב ונופלת עליו בבכי. הוא מתכווץ בכאב אך עוטף אותה חזרה בחיבוק מגושם ביד אחת.

"אני בסדר," הוא מלמל אליה.

היא עוזרת לו ללכת אל המיטה הקרובה ביותר ומושיבה אותו בזהירות.

"מה קרה?" היא מתנשפת ומלטפת אותו במבט מודאג.

הוא מחייך אליה חיוך אמיץ ."אני לא יודע איך, אבל פתאום לא מצאתי אתכם. נכנסו לאזור שהיה עדיין מלא עשן ופשוט איבדתי כיוון. לאחר חמש דקות של חיפושים מצאתי את ניקולאס, באותו מצב כמוני, משוטט בחוסר אונים. החלטנו פשוט להמשיך קדימה יחד ולקוות שנתקל בכם באיזשהו שלב. עבדנו כצוות, אני יורה והוא מחפה עלי במשך מה שהיה נדמה כמו שעות. הכל דמם וחשבנו שהכל נגמר, אבל טעינו. היינו מוקפים." הוא משתהה ומצחו מתקמט כשהוא משחזר את רגעי הקרב, אלכס מניחה בעדינות יד תומכת על כתפו. "זה היה קרב אבוד מראש, כמעט נגמרה לי המחסנית האחרונה. אבל ניקולאס לא ויתר." מבטו מלא אשמה וכאב. "וכשהוא היה צריך לבחור בין לתקוף את החיילים שנלחמתי נגדם לבין האחד שכיוון עליו רובה, הוא בחר להציל אותי. אני כל כך מצטער אספן..." הוא מניד את ראשו.