אגדת השמש

פרק 20

עלי הזר מתקמטים תחת אחיזתו הלוחצת של ג'קסון. בדרך לכאן הוא עבר בחנות פרחים וקנה את הזר הראשון שראה. הוא הקפיד לא להסתכל יותר מדי על הזר. הוא לא חושב שיצליח להכיל את רמות הכעס והעצב שירגיש אם יעשה את זה. פרחים מזכירים לו אותה.

הוא ניער את ראשו. הוא צריך לשמור על ראש נקי ממחשבות כאלה. הוא לא רוצה להיגרר שוב למטה.

הוא כאן רק כדי למלא את ההוראות של מייקל ולחזור.

הוא הגיע אל מצבת האבן הגדולה. היא די פשוטה, שיש אפור מסותת בקפידה שעליו כתוב רק שם ומשפט יחיד.

רייבן רוזליין

"שמש לעולם לא נעלמת, היא רק שוקעת"

זה לא מרגיש לו אמיתי. שכל מה שנשאר ממנה עכשיו זה גוש אבן וכמה מילים. היא הייתה כל כך חיה וחמה. היא הייתה זוהרת.

ג'קסון נאנח. הוא שוב נכנס למערבולת כעס מסוכנת.

הוא צריך לעשות את מה שבא לעשות ולגמור עם זה. הוא כיחכך בגרונו ומצא שקשה לו להתחיל.

הוא התיישב על דשא בית הקברות ליד המצבה וניסה להתחיל שוב.

"אז... היי רייבן. אני..." קולו גווע. זה ממש טיפשי, לדבר לאבן.

"לא יודע למה באתי לפה, כאילו מייקל די הכריח אותי אבל..." הוא שוב נתקע. על מה הוא מקשקש?

"אני רוצה שתחזרי רייבן," הוא אומר בסוף בשקט. "מה אני עושה בלעדייך?"

"לא הרגשתי שחסר לי משהו בחיים לפני שפגשתי אותך, הייתי בסדר גמור. אבל אז את באת והארת את הימים שלי. ועכשיו אני מרגיש..." זה החלק שהוא הכי התקשה איתו. מה הוא מרגיש?

"עצוב לי עלייך, על כך שלא הספקת לחיות את החיים במלואם. עצוב לי עלינו, עצוב לי על המשפחה שלך." זה היה טוב להוציא את הכל.

"אני מרגיש שאני צריך למצוא מטרה חדשה בחיים. אמנם זה לא היה הרבה זמן, אבל באמת הרגשתי שמטרת חיי היא לעזור לך למצוא את האלדג'ון. ועכשיו הוא אצלנו. וכולם בטוחים, ולא יהיו יותר התקפות. הצלחת את מבינה?

"הדבר היחיד שחסר כאן הוא את. ואני כבר לא יודע מה אני אמור להיות בלעדייך," בליל מחשבותיו התחיל לצאת מפיו ללא הגיון מסוים. הוא ישב שם שעה ארוכה, מדבר על כל מה שעולה לרוחו, קופץ מנושא לנושא ובעיקר פשוט פורק את האבל והשחור שאפפו אותו. הוא לא בכה. לא נשארו לו דמעות לבכות.

אחרי כמה שעות נגמר לו מה להגיד והוא פשוט ישב וחשב. תוך שטף הדיבור שלו הוא הבין משהו שלא הבין קודם.

שהוא מרגיש חסר תכלית.

הוא הבין שאם ימצא משהו בעל משמעות וערך לעשות, אולי, רק אולי, זה יעזור להפוך את הכאב לנסבל.