אגדת השמש

פרק 29

כשאני מסיימת את הסיפור, אני מרימה את ראשי לראשונה מאז שהתחלתי, ומסתכלת על פני הנוכחים. אמא שלי מוחה דמעות נמרצות ואלכס מושכת באפה. כל השאר בוהים בי בעיניים פעורות לרווחה. למשך זמן ארוך אף אחד לא פוצה את פיו.

ג'קסון מאמץ אותי קרוב יותר אל חזהו ושובר את הדממה. "את האדם הכי אמיץ שאני מכיר."

לקראת הערב אני משוחררת רשמית מהמרפאה ועוברת לנוח בחדר שלי.

"תנוח איתי?" אני שואלת את ג'קסון אחרי שהוא מניח אותי במיטה, ופותחת את השמיכה כהזמנה. הוא מיד נכנס לידי בזהירות וממקם את זרועו מתחת לראשי.

"תספר לי מה עבר עלייך בזמן שלא הייתי כאן?" אני שואלת בעדינות. גבותיו מיד מתכווצות והוא מסובב את ראשו לעברי.

"לא הרבה. בעיקר העברתי את הזמן בלנסות לגלות איפה אספן." הוא אומר, אבל אני יודעת שזה לא הכל. אז אני שותקת ומניחה לו לדבר בזמן שלו.

אחרי שתיקה ארוכה הוא אומר, "בהתחלה בעיקר כעסתי. על עצמי, על כולם. לא דיברתי עם אף אחד ובעיקר הסתגרתי. עשיתי כמה דברים שאני לא גאה בהם." הוא נאנח. "באופן אירוני הכל השתפר אחרי שניקולאס ואספן ברחו. פתאום הייתה לי מטרה, משהו שיקשר אותי למציאות ועבדתי על זה בכל הכוח."

אני רואה שקשה לו לדבר על זה, אז אני משנה נושא בעדינות. "מה שלום האנטר? הוא יודע שאני חיה?"

"כן, הוא יודע. מייקל הלך להודיע לו. הוא... במצב לא טוב. אני חושב שהוא מאשים את עצמו במה שקרה לך. הוא לא מוכן לצאת מהבית שלו, לא ראיתי אותו מאז הקרב במגדלור."

ליבי מתכווץ בעצב. אני חייבת ללכת לדבר איתו, להבהיר לו שאני לא מאשימה אותו בכלום.

"הוא לא אשם." אני מרגישה צורך להגיד את זה בקול. "וגם אתה לא," אני נועצת את עיני בג'קסון. "אתה יודע את זה, נכון?"

"אני יודע," הוא אומר בשקט. "אבל היו רגעים שהיה לי קשה להאמין בכך." הוא אומר ומביט בי בעיניו הכחולות, שפתיו היפות מתעקלות במרירות.

"אתה לא אשם," אני חוזרת בשבילו. "זו לא אשמתך."

הוא נאנח. "אני שמח שזה מאחורינו."

"גם אני."

"אתה כועס עלי?" אני שואלת פתאום אחרי רגע ארוך של שקט.

"כועס עלייך?" הוא מתפלא, "למה שאכעס עלייך?"

"על כל מה שקרה במגדלור, אולי אם הייתי כנה איתך זה היה נגמר אחרת. ובנוסף, אתה שונא שקרנים." אני אומרת לו את המילים שאמר לי.

"אחרי כל מה שקרה, הדבר האחרון שאני מרגיש זה כעס עלייך. אני פשוט שמח לקבל אותך חזרה." הוא מחייך חיוך קלוש.

"כן אבל, אמרת שבזמן שלא הייתי, כעסת הרבה. חלק מהכעס הזה היה מופנה אלי?" אני מתעקשת.

החיוך יורד מפניו. "לא חשבתי על זה ככה. הייתי כל כך עסוק באבל ובכעס עצמו שלא היה לי זמן לחשוב על הנסיבות שלו. אני חושב... אני חושב שכעסתי עלייך בהתחלה. אבל לא בגלל השקר. אני חושב שכעסתי על כך שעזבת. אני יודע שזה לא הגיוני, אבל לא הבנתי איך את מסוגלת ללכת ממני."