אגדת השמש

פרק 2

"היי אמא" אני צועקת אל הבית ברגע שאני פותחת את דלת הכניסה התכולה.

"רייב חמודה!" אמא מתקדמת לעברי עם כף ביד ומגבת על הכתף. למרות כל הפעמים שפרויקט אסווד הציע לנו טבחית כדי לעזור לה, היא עדיין מתעקשת לבשל בעצמה. "מה שלומך? איך היה לחזור לבית הספר?" היא מפציצה אותי בשאלות ואני ממש יכולה להרגיש את השאלה האמיתית שהיא רוצה לשאול.

"היה טוב" אני עונה, ומתיישבת ליד השולחן במטבח "ולא גיליתי אף כוח" אני עונה על השאלה שלא נשאלה.

היא מסתכלת עלי בעיניים מחייכות "בסדר, בסדר. לא אמרתי כלום"

"לא אמרת כלום אבל את המחשבות שלך יכולתי לשמוע עד לחדר" אומרת אחותי ונכנסת למטבח.

"מרשמלו!" אני קוראת לאחותי הקטנה אספן בכינוי שהיא שונאת "אני המיוחדת עם הכוחות כאן" .

"אל תדאגי דונאט" היא מחזירה לי "אף אחד לא יגנוב לך את המקום באור הזרקורים".

"איזה אור זרקורים, כל מה שאני עושה זה להתחבא במרתף" אני ממלמלת במורת רוח.

"מרתף?!" אמא שלי מתרעמת "תראי לי עוד מישהו אחד שיש לו כזה מרתף. וחוץ מזה, את יודעת שזה בשביל הביטחון שלך" היא אומרת ומסתובבת לסיר.

"אני יודעת, אני יודעת" אני אומרת. אני באמת יודעת. כרגע אני עדיין לא מוכנה להתייצב מול גורלי. ואם הגורל הזה ימצא אותי עכשיו, הלך עלי. אני סתם מתלוננת לפעמים.

"טוב אני רעבה" אספן מכריזה ומתיישבת לידי.

"אז את מוזמנת לקום ולקחת לך אוכל גברתי" אמא עונה לה. אספן קמה ומתחילה להערים פסטה על הצלחת שלה.

"היי אספי, את יכולה להביא גם לי?" אני שולחת לאספן מבט מתחנן.

אספן מביטה בי ומגישה לי את הצלחת שלה. "זה רק בגלל שהיית בקומה ואת נראת מורעבת. שלא תתרגלי" היא מפטירה.

"תודה אהובתי" אני עונה לה וישר מתחילה לאכול. "סליחה שאני לא מחכה לך. חייבת לזוז לשיעורי בית ואז אימון" אני מצליחה להגיד בין ביס לביס.

אני מסיימת לאכול ועולה לחדר שלי לעשות שיעורי בית בזריזות. כשאני יורדת למטה, מייקל כבר מחכה לי, כמובן. היום זה אימון קראטה ואני לא יכולה לחכות. האנרגיה של הכוחות הלא ממומשים שבי הסתובבה בתוכי כל היום ואני מרגישה שאני חייבת להוציא אותה החוצה.

אנחנו מתחילים חלש. קצת מתרגלים הגנות, בעיטות. מייקל מחזיק כרית אימונים ואני צריכה לבעוט בה. הוא מצמיד אותה לגופו וכל כמה בעיטות מזיז אותה למקום אחר. בהתחלה אני צריכה לבעוט ישר קדימה. אחר כך יותר גבוה לחזה. אחר כך בעיטה צדדית למותן ובסוף בעיטה צדדית לראש בה אני כמעט עושה שפגט, כי מייקל בגובה של גורד שחקים. מזל שאני מתאמנת מגיל אפס ואני גמישה מאוד. אנחנו עושים גם אגרופים עם הכרית ואז אימון הגנות. מייקל שולח אליי אגרופים לכל הגוף ואני צריכה להגן עם כל ההגנות שלמדתי. אצל מייקל אין חכמות. אם אני לא מגינה נכון אני חוטפת. אבל זה כבר לא מזיז לי. בהתחלה די זלזלתי באימונים אז לא השקעתי. התוצאה הייתה הרבה מאוד אגרופים מצד מייקל. ומאז גם התחלתי להתאמן ברצינות וגם האגרופים פחות כואבים. אחרי החימום אנחנו עוברים לדברים האמיתיים, אני מול מייקל בקרב. אני מפוצצת אנרגיה היום אז הבעיטות והאגרופים פשוט זורמים ממני. אני מרגישה כמו טורנדו קטן.

בסוף האימון שנינו מזיעים כאילו התקלחנו עם בגדים ומתנשמים בטירוף.

"אימון טוב היום ריי" מייקל אומר וטופח על כתפי. "מה קרה? מי עצבן אותך בבית ספר?" הוא צוחק.

"האמת שזה בגלל האנרגיה" אני עונה לו ברצינות.

הוא מרצין ושולח לי מבט שאומר שאמשיך לספר.

"מאז שקמתי מהתרדמת אני מרגישה שהכוחות עוד שניה מתפרצים ממני. אני מרגישה אותם בתוכי כאילו הדם שלי עשוי מקולה. זה מחרפן אותי. לא יכולתי להתרכז כל היום"

"אני מבין" אומר מייקל. "יש כמה דרכים להתמודד עם זה. אחת זה כמו שראית היום- לעסוק בפעילות גופנית מאומצת. שתיים זה לעשות בדיוק ההפך. תשבי בשקט עם עצמך, תקחי כמה נשימות ותעשי מעין מדיטציה. תתרכזי באנרגיה ואיך בכל נשימה את משחררת עוד קצת החוצה. וכמובן את יכולה ללכת לדבר עם המדריך החדש שלך לענייני כוחות. פרופסור קארל ג'ונס. הוא הגיע לכאן היום. יש לו משרד בקומת המשרדים."

"תודה מייקל" אני אומרת לו בכנות. "מה שלום אלכס? אני כמעט לא רואה אותה מאז שעברתם לגור יחד" אחותי הגדולה אלכס יוצאת עם מייקל. בדיוק יומיים לפני התרדמת שלי הם עברו לגור ביחד.

מייקל ישר מחייך חיוך דבילי "ממש טוב. היא גם ממש מתגעגעת אלייך. כשהיית בקומה היא ביקרה אותך מלא, את יודעת"

"אני באמת צריכה לבוא לביקור" אני אומרת ואנחנו יוצאים מהאולם.

"טוב את פוגשת אותה מחר, יש לכן אימון משותף עם אספן ואיתי" הוא מזכיר לי. כדי לשמור על ביטחונן, אספן ואלכס מצטרפות אלי מדי פעם לאימונים, כדי שאם יקרה משהו, הן יוכלו להגן על עצמן.

אלכס שונאת את זה. טוב... לפחות שנאה, עד שמייקל הגיע לאמן אותנו. אספן מתלהבת כל כך שהיא כמו זיקוק קטן בכל האימונים. היא לא מפסיקה לזוז ולקפוץ.

אני מגלה שמייקל צדק. יום למחרת האנרגיה שבי פחות קופצנית. אבל היא עדיין שם.

הפעם הראשונה שהתחלתי להרגיש משהו הייתה בשיעור מתמטיקה. ישבתי והקשבתי להסבר של המורה על פרבולות, ופתאום חום מילא את כל הגוף שלי. הלב שלי פעם מהר יותר יותר, ועם כל פעימה הוא שחרר עוד גל של חום אל תוך הגוף שלי. אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה זה נגמר.

לא היו תקריות מיוחדות בשאר היום והייתי בטוחה שניצלתי. ישבתי בכימיה ובהיתי בשעון שמעל הלוח בניסיון לגרום למחוגים לזוז מהר יותר. פתאום החום חזר. אבל הפעם הוא היה חזק יותר. ממוקד יותר. הרגשתי אותו בעיקר בזרועות, זורם לכפות הידיים. ככל שעבר הזמן התחלתי להתנשף יותר ומוקד החום עבר מהזרועות לידיים ולאמצע כף היד ממש.

"רייבן? הכל בסדר?" שמעתי את המורה שואלת. בקושי הצלחתי להביא את עצמי להנהן לעברה.

"איו, רק שלא תקיאי עלי" קולה המאנפף של בטי הגיע אלי כאילו ממרחק.

זהו זה. זינקתי ממקומי ויצאתי החוצה מהכיתה. מיהרתי לשירותי הבנות, כשבכל פעם שאני בטוחה שהחום בידיי הגיע לשיא שלו, הוא מתחזק עוד יותר.

פתחתי את דלת השירותים בתנופה חזקה, נכנסתי ונעלתי את עצמי בפנים. כשעשיתי זאת הרגשתי שמשהו לא בסדר. התיישבתי על מכסה האסלה והסתכלתי על המנעול של הדלת. הוא נמס.

הסתכלתי לעבר כפות ידי.

להבה קטנה ריקדה במרכזן.

עכשיו אפשר להגיד רשמית.

התחלנו.