chapter 0.7

1.5K 115 142
                                    

Chapter: 0.7/ המלחמה שהתחילה
•°•°•°•☆•°•°•°•

דיאנה לא נשארה לצפות במופע, היא מיהרה לרוץ אחרי אמילי. 

הלוואי והייתי יכולה לרוץ יחד איתה, לכל מקום, הרחק מהמבט הקריר שליאם נהג להשליך לכל עבר מהרגע שרגליי דרכו בפתח ארמונו. 

"את חייבת להבין, להיכנס אליי לארמון באמצע הלילה ולחשוב שאת יכולה לעשות כאן מה שאת רוצה, זה עניין אחד," התקרב ופניו הרצינו
"אבל בתוך שעה לגרום לאמילי לפרוץ בבכי ולהפחיד את קייט ככה," התקדם 
"זה עניין אחר לגמרי שבכל זמן אחר הייתי מסלק אותך מגבולות דיינימור, במידה ולא הייתי מצווה לתלות אותך. את לא פה שעתיים ואת כבר לא מוצאת חן בעיני, בטח שלא החוצפה שלך. " לחש באזהרה, או איום, קולו נע בין שניהם. 

"לפני שאתה ממהר לשלוף חרבות, זה לא התחיל בגללי." זעפתי וניסיתי להחזיר את קייט המבוהלת אל הריצפה, אבל היא צעקה יותר ויותר ככל שהתקרבה לריצפה והרימה ידייה כדי שארים אותה בחזרה, "רואה?" גלגלתי עיניים והרמתי אותה כפי שביקשה.
"הילדה ההיא, אמילי או מי שלא תהיה, התחילה לבכות ולצרוח עליי שאלך, אז אם מישהי כאן לא בסדר, זאת היא." הסברתי בטון מתחצף.
"היי!" קייט משכה בשיערי בנזיפה "אסור לדבר ככה על אמילי." הצביעה עליי באזהרה
"איי! אסור גם למשוך ככה בשיער, מי חינ-" "גם אסור לקלל לידה." קטע אותי ליאם עם מעט שעשוע.
"קייטי." הושיט את ידיו והיא מיהרה לעבור אל חיקו. 

חשבתי שהיא דווקא בעדי!

"היא חברה שלנו?" לחשה קייט אל ליאם "שלך." חייכתי לעברה
"את אוהבת ברווזים?" המשיכה בקולה השקט, כאילו לפני רגע לא פרצה בבכי, והניחה את ראשה על כתפו של ליאם.
"לא." החמצתי פנים, ליאם שלח לעברי מבט מזהיר ומיהרתי לתקן את עצמי "לא יכולה שלא! כאלה... חמודים עם... נוצות ומקור כתום כמו הצהוב של הביצה ו.." קייט צחקקה וראיתי בכך סימן להפסיק לדבר.

לעזאזל, ילדה בת ארבע מסובבת על האצבע הקטנה שלה גם את נסיכת אתלאיה וגם את מלך דיינימור באותה נשימה כאילו היו צעצוע חדש שקיבלה.

"את רוצה לאמץ איתי ברווז? אבא שלי לא מסכים לי כי הוא אומר שאני לא אטפל בו יפה." שיתפה במתיקות. "לשאול אותה לא יגרום לי להסכים." נאנח ליאם.
"א-אתה אבא שלה?" פערתי את עייני בהלם, לרגע פרצתי בצחוק "מישהו פה הרגיש נוח מדי באחד הלילות.
תן לי לנחש, נואל היא אמא שלה?" המשכתי בצחוק מתגלגל שלא פסק, לרגע שכחתי שגם היא נמצאת שם.

היא התנערה בעקשנות מידיו של ליאם וחזרה לעמוד על רגלייה, דוחפת מקרבה את ליאם שניסה לאחוז בה ולהרגיע אותה.
השובבה לא נרגעה, היא התקרבה אליי ודרכה בחוזקה על כף הרגל שלי ומיהרה לחזור אחורה לפני שאספיק להגיב "איה!" התכופפתי ושפשפתי את אגודל כף הרגל שלי שנפגע מעקב הנעל המקוללת שלה. "אמא ואבא שלי מסתכלים עליי מהענן הכי גבוה, אבל גם כאן יש לי אבא, ואפילו אמא, אני פשוט לא פגשתי אותה עדיין." הצהירה בבוז ועצב "וליאם יודע לגדל ילדים יותר טוב משאת אי פעם תדעי!" דחפה אותי בחיפזון, כשלתי הצידה לשבת על רגליי בעוד שהיא פתחה בריצה אל מחוץ לחדר. 

Liar sun/ שמש שקרניתWhere stories live. Discover now