Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 3.8

Part: 3.8/ דובדבנים
•°•☆•°•

"לפני שפגשת אותי היית שום דבר!" הוא הצהיר בצעקה מקפיאה, קולו של טום הדהד בין קירות ארמון אתלאיה.

"הייתי הכל!" החזרתי בצעקה כמעט זהה והצבעתי עליו באשמה, מתקדמת צעד נוסף, כמעט קופצת לעברו בציפורניים שלופות.
משרד המלך פתאום נראה צפוף מדי, למרות שרק שנינו עמדנו בו.
"לפני שנכנסת לחיי, הייתי הכל.
הייתי אדם שלם ומאושר שחי בשלום עם עצמו ואף מלחמה לא פרצה בקירבי." הפעם לחשתי בניסיון עלוב לא לפרוץ בבכי.
"ופעם אחר פעם," קולי התעוות, ספק צועק בחוסר שליטה וספק מנסה ללחוש, שפתיי התעוותו והאצבע המורה שלי רעדה כעלה תחת סופת שלגים,
"אני נתתי לך את כל כולי עד שלא נשאר לי דבר, ובכל פעם שהלכת נותרתי בלי כלום, עומדת לבדי כדי לנסות לקום כל פעם מחדש מאפס, כמו ילדה חסרת אונים שהלכה לאיבוד ופעם אחר פעם אני למדתי להמשיך הלאה בכוחות עצמי,
עד ששוב החלטת כי עלייך לחזור ולוודא שבאמת קיבלת הכל, שלא נותר לי דבר לתת." הדמעות החמות זלגו כסכינים משוייפות על לחיי וחלקן הגיעו עד צווארי שכבר שרף וגעש מרוב מועקה.
"הייתי הכל, עד שלא נותר בי דבר.
וכל מה שאחי עשה זה לבקש ממני לסלוח לאדם שמעולם לא הרגיש את הצורך לבקש סליחה על כל שריטה, כל צלקת, כל דמעה וכל מועקה וטראומה שגרם לי בחיוך משועשע." הזדקפתי במקומי ועיניי ננעצו בו, הוא לא היסס להיישר מבט בחזרה.

כשיש לו הכל וכשאין לו כלום, הוא היה חזק ממני.

"כבשת את אתלאיה, קיבלת את הכתר שכל כך רצית," סיננתי מבין שיניי "עכשיו, תן לי ללכת!" הטחתי את ידי על שולחן העבודה שחצץ בנינו.
זה היה רעיון גרוע, כי הלחץ שהפעלתי פתח את התפרים בשורש כף היד, החתך החל לדמם מתחת לתחבושת הלבנה שהפכה אט אט אדומה בקו מטושטש. 

"הגנבת הקטנה של דיינימור," לחש כאילו היה זה רעל בשפתיו, הדם שלי היה הדבר האחרון שירתיע אותו "אני לא יכול לחכות ולראות אילו מדינות תגנבי בשבילי."

הזדקפתי בנשימה חדה במיטה, הלב שלי הלם בחוזקה, זיעה קרה הצטברה במורד גבי התחתון ובקרקפת השיער.
ניסיתי לעצור את הנשימה, להסדיר אותה בנסיון כושל, אבל הדופק המואץ שלי רק התגבר.

הרגשתי שהריאות שלי הן בור ללא תחתית, ושום נשימה ונשיפה לא מצליחות למלא אותו.
הרגשתי שאני נופלת, וכשהריצפה הקרה פגשה בכפות ידיי הבנתי שזה באמת קרה, לאחר רגע עיכלתי שניסיתי לקום מהמיטה ונפלתי.

זה היה לפני, המחשבות שלי צרחו, זה היה לפני שאיבדת את הזיכרון. זה היה רגע אחרי כיבוש אתלאיה.

חלקים מהשיער נדבקו לפניי, בלעתי את רוקי שוב ושוב ועצמתי את עייני, מנסה לסלק את תמונות הסיוט מראשי.

סיוט או זיכרון? מחשבה נוספת דרשה לדעת.

פקחתי את עייני בחוזקה והרמתי את כף ידי הימינית כדי להביט בה, הצלקת הדקיקה בשורש כף היד, כמעט בלי נראית, הייתה ההוכחה החייה שזה היה זיכרון.
סיוט, אבל כזה שבאמת קרה.