Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 5.2

פעם מישהו אמר לי שאתה שונא דברים שאף פעם לא למדת לאהוב.
לפעמים אני תוהה מה כל כך שנאתי בדיינימור.
את האנשים? השלטון? את עצמי?

הייתי בטוחה שכל הבעיות שלי יעלמו ברגע שאחצה את גבולות הממלכה, אשתקע באיזה כפר נידח בסוף העולם ואאמץ גור חתולים כדי שלא ארגיש בודדה, ולוסי תגור בבית המקביל, יחד עם איזה בעל שמצאה לה בדרך.
טעיתי, שמיים אדירים כמה שטעיתי.

הבעיות שלי רק התעצמו כשעזבתי את דיינימור, גור החתולים המטופש שקייט אימצה רק מזכיר לי כמה לעולם לא אהיה שוב בודדה ולוסי בכלל נמצאת בממלכה המקבילה, באתלאיה.

אני בקושי מסוגלת לשלוט במחשבות שלי, אבל רק לרגע קטן, מספיק כדי לשכנע את הסובבים אותי, אני אעמיד פנים שאני מסוגלת.
שאני המלכה שכולם כל כך בטוחים שאני צריכה להיות.

אולי מלכה היא בעצם רק אישה שיודעת להעמיד פנים?

"הוא סיפר לי." העברתי אצבע על שולחן העץ בהיסח דעת, טום עקב אחריי עם עיניו וחיכה שאמשיך לדבר.
"ליאם סיפר לי על מה שקרה בארמון, לפני שנים, הוא סיפר לי שנולדת כאן והוא הבטיח לך שיחזיר אותך בחזרה." איגרפתי והצמדתי את ידיי לצידי גופי ויישרתי את מבטי אליו.

"למה לא עצרת באתלאיה?" דרשתי לדעת, פולטת את כל הכעס שנבנה בי במשך שנים, "כל כך רצית כתר, קיבלת אותו, למה לא להסתפק בזה?" התקרבתי אליו בצעד מהיר, ומיד עצרתי.
הזכרתי לעצמי שמעבר לדלת הזו ממתינים ג'ון, עם עשרה חיילי משמר הממלכה, וליאם יחד איתם, רק מחכים לרגע בו יקרה משהו כדי לפרוץ פנימה ולהרוג את טום בהזדמנות הראשונה.

לקח לי זמן לשכנע את ליאם לתת לי לדבר לבד עם טום, למעשה, הוא עדיין לא מרוצה מהעניין.
ניסיתי לשכנע אותו שבחדר האוכל אין לאן לברוח, והיציאה היחידה היא דרך דלתות העץ הגדולות ושם יחכו שומרי הממלכה, למקרה ומשהו ישתבש.
ליאם שנא את הרעיון, וזה יסביר למה הוא התעקש לנקוט באמצעי זהירות נוספים, כמו שלושה שומרים נוספים בכל פינת חדר ופגיון מוזהב שהכריח אותי לשאת בידיי בכל זמן המפגש.

"ואם לא אתלאיה, למה לא עצרת בדינדיה? בטאליס? בכל פאקינג מדינה אחרת שכבשת?" הצמדתי את שפתיי זו לזו, מכריחה את עצמי להתאפק.
אם אצעק מספיק חזק, ליאם וג'ון יאבדו את סבלנותם ואני לעולם לא אקבל את התשובות שלי.

"אני לא רציתי ארמון," הוא פצה את פיו לראשונה
"רצית פאקינג 8 ממלכות והיד עוד נטויה." סיננתי לעברו בזעם.
"רציתי בית, קימברלי, רציתי בית." הוא נאנח והסיט את מבטו ממני לרגע אחד, ואז מיהר להחזיר אותו, חסר סבלנות,
"את חיכית, כמה? 3 שנים? אני חיכיתי חמש עשרה שנים כדי לחזור הביתה, כדי שליאם יגדל ויקיים את ההבטחה שלו. וזה לא קרה.
יום יום חיכיתי בדירה עם אנשים שלא רצו אותי שם ואני בטח שלא רציתי להיות שם, אני חיכיתי כדי לחזור הביתה," הוא התנשף, "אחר כך אני חיפשתי בית משל עצמי.
אם לא בדיינימור, אז באתלאיה, אם לא שם אז בדינדיה, בכל מקום בפאקינג יבשת הזאת. וזה לא קרה." הוא הצביע על הרצפה בכעס, מתנשף, יורק החוצה את כל הכעס שאגר במשך עשורים.
"קיבלתי אלפי קירות והם היו גיהנום מתמשך." הוא לחש ובלע את רוקו, חזהו עלה וירד יחד עם הנשימות שלו כשניסה להרגע.
"וברגע שאתה מבין שאתה כבר לא תגיע לגן עדן, אתה פשוט הופך לחלק מהגיהינום." הוא צעד אחורה, מגדיל את המרחק בנינו.