Liar sun/ שמש שקרנית

chapter 3.9

"את שיכורה?" ליאם הרים את עיניו מהספר בעוד שכב על המיטה, השעות הקטנות של הלילה היו האהובות עליו ביותר.

בשעות האלה הוא לא מלך, לא אבא בעל כורחו לקייט, לא כתר מהלך ונוצץ אל מול חמש עשרה בנות ונסיכה מקוללת אחת מאתלאיה.

כאן, הרחק מהמצלמות והאנשים, כשכל מה שמפריד אותו מהעולם החיצוני זה קירות ודלת- הוא פשוט וויליאם ווסט, צעיר שאוהב לקרוא, ששונא לסדר את השיער אחרי המקלחת, שלשמור על אחרים זה התפקיד האהוב עליו, ליאם שנשבר לו הלב לרסיסים, רסיסים ששרטו את הממלכה כולה.

אין פלא שאף אחת לא נכנסת לחדר הזה. השתהיתי ליד משקוף הדלת הפתוחה, תהיתי עד כמה נכון יהיה להיכנס לכאן, לא שיכורה, לא מסוממת, בלי אף תירוץ לנוכחותי.

גם לי היה החדר שלי באתלאיה, גם אליו אף אחד לא נכנס. גם הוא היה המקלט שלי.

כמה חוצפה ותעוזה צריך כדי להיכנס למקלט של אדם אחר ללא הזמנה?

"אני רוצה לדעת במה נזכרת, אני צריכה לדעת שזו לא חתיכת הפאזל שלי." תירצתי לבסוף, נכנסתי אל החדר וטרקתי בעדינות את הדלת.

"בשתיים בלילה?" העיף מבט בשעון הקיר השחור.
"את מסוממת? שיכורה?" שאל שוב וקם על רגליו לבחון אותי.
"נוביה מאיימת עלייך שוב?" המשיך ברצף השאלות "ממש לא." זעפתי ושילבתי ידיים בכעס, פתאום זה נראה רעיון גרוע.
"אז אני לגמרי לא מבין מה את עושה כאן באמצע הלילה."
"הבטחת להשאיר את הדלת פתוחה, הבטחת לקבל אותי, אז הינה, אני כאן." פסעתי אחורה בחזרה אל הדלת ואחזתי בידית "אני מבינה שיש לך בעיה עם זה, אני פשוט אלך לחדר של נבריס." פתחתי את הדלת, התכוונתי לצאת אבל הוא משך בגב השמלה וטרק את הדלת.

"ידעתי שהתגובה ההיא תגיע אליי." מלמל לעצמו כשסילק את ידיו מגופי והתרחק.

"אז מה עכשיו? תרצי כוס שמפנייה כדי לדבר ולהסביר מה את עושה כאן?" התרחק אל הקצה השני של החדר.

"אני לא צריכה אלכוהול כדי להגיד מה שאני חושבת." שילבתי ידיים בהתגוננות.
"לא, את צריכה את סבתא נוביה, זה אפילו גרוע יותר." השיב והתעסק באקראיות בשידה, מעביר את ידו עליה כאילו בדק את הצטברות האבק.

"אתה מתחמק ממני?" תהיתי כשהתקרבתי, הוא מיהר לעקוף אותי ולעבור לצד השני, הרחק ממני.
"אתה מתחמק ממנו." הפעם הייתי בטוחה, סקרנית לראות את השעשוע בעיניו גווע ובמקומו חש אי נוחות.

"אתה מפחד לפלוט עוד סודות?" היה נדיר לראות את ליאם מבולבל, אובד עצות.
הוא עצר לרגע במקומו כשהתקרבתי אפילו יותר, מצמצמת את המרחק הנותר, הוא בלע את רוקו ועיניו נדדו על פניי.
"הדבר האחרון שאני מפחד ממנו זה מרשמלו וחצי." הצהיר והסיט את מבטו, לאחר רגע דחף אותי קלות הצידה ועקף אותי.
"אתה מפחד להיזכר מה עוד אמרת בלילה ההוא!" קראתי, מצחקקת מאושר לאי הנוחות שלו כשהתקדם אל המיטה.