Liar sun/ שמש שקרנית

Chapter 0.8

Part: 0.8/ קוראסון שוקולד
•°•°•°•°☆°•°•°•°•
מוקדם משציפיתי, קרני שמש בצבצו מבעד החלון הגדול שבחדר החדש שאליו נכנסתי, חדר 26, נקווה שהוא מכיל קצת יותר מזל מהחדר הקודם. שאפתי נשימה עמוקה וטרקתי מאחריי את הדלת, אולי זה מה שישאיר מאחור את כל הבלאגן.

"פיג'מה, כוס שוקו ולישון." נאנחתי שוב, מנסה להתעלם מהמחנק בגרון שמקשה עליי לנשום.

לא טרחתי לבחון את החדר יותר מדי, למען האמת, לא בחנתי אותו בכלל. התקדמתי הישר אל חדר הארונות המקביל למיטה.

"כל כך הרבה בגדים שאף אחת לא משתמשת בהן," גיחכתי "אין פלא שכולן מתות על ארמון דיינימור." חטפתי בחוסר סבלנות סט פיגמה מקופל מאחד המדפים הגבוהים, אולי כיוון שהמדף היה כל כך גבוה אף אחת עוד לא השתמשה בסט הזה. כשבחנתי את הסט הורוד, פרצתי בצחוק "כמובן, זה גבוה בשבילי בלבד." הפיגמה הייתה מוכתמת בכתם אקונומיקה משונה, כנראה אותה גופייה ורודה נשמטה לקרקע בזמן אחד מימי הנקיונות, אך אף אחד לא טרח לוודא שהיא לא נהרסה.

השלכתי את סט הפיגמה בחזרה למדף ובחרתי בסט חדש, מוזהב בעל עיטורים שחורים המזכירים פרחים מסורבלים. לא לקח לי יותר מרגע אחד לפשוט את השימלה הכחולה שלי וללבוש את אותו הסט.

המיטה הגדולה המכוסה בשמיכה לבנה וארבע כריות זהות, הייתה מזמינה במיוחד ולאחר קפיצה קלה לתוכה- גם נעימה במיוחד.

אך השמש שכבר הספיקה להציץ ממרחק, האירה את החדר כולו באור רך שחדר מבעד החלונות, והיפנטה אותי ברכות שבה התעוררה. הלילה כולו הלך לאיבוד בין גבול הממלכות אותו חציתי בפזיזות, נדמה שגם הזריחה כולה אבדה בו.

דפיקות חזקות בדלת חדר השינה העירו אותי, מסתבר שכן נרדמתי.

מיהרתי להתיישר ולהביט במתרחש;

כנראה שאחרי הכל לא הצלחתי להסתלק מכאן מוקדם בבוקר. מבט חטף בחלון הראה לי כי סופת השלגים החלה להתחלש, אוכל לצאת מכאן בקרוב, אולי אפילו עוד הערב.

"בוקר טוב!" הראשונה מיהרה להיכנס בזריזות אל החדר, מיד אחריה אחת נוספת. לאחת שיער אדמוני קצר ואילו לשנייה שיער חום שטני, שתיהן נראות צעירות אך מעל הגיל הממוצע של שאר הנערות כאן- הייתי מנחשת בסביבות השלושים המאוחרות. הראשונה והפזיזה בניהן, אחזה בעגלת ארוחת בוקר שמלאה בכל טוב.

"הבאנו לך שוקו, קוראסונים," אדומת השיער הרימה בהתרגשות את מגש המאפים הגדול,
"יש כאן גם כאלה עם שוקולד, אני י- כלומר, אני מנחשת שתאהבי, מי לא אוהב שוקולד?" את אותו המגש הניחה על שולחן הקפה הקטן שבצד החדר, אילולא הייתה מניחה עליו דבר מה, לא הייתי מבחינה בו כלל.

"כל כך הרבה מילים!" גנחתי בתסכול והפנתי להן את גבי, חוזרת לשכב במיטה הגדולה.

"טוב, זה בגדול התפקיד של הפה שלי." מלמלה האדמונית.
"אז הוא ממלא את תפקידו מצויין."
"את לא חושבת שהגיע הזמן לקום לארוחת הבוקר?" הפעם חומת השיער דיברה.
"לא."
"אמנדה." קרצה לאדומת השיער, אמנדה.
"אבל לך יש את כל מה שאין לאחרות." לחשה בהתרגשות כשהתיישבה על המיטה לצד הכרית שלי.
"רגע, יש אחרות? אוי לא, יש אחרות! התחרות המטופשת שלו חזרה!" שוב נאנחתי בתסכול.