Part 0.1

1.8K 128 107
                                    

Part: 0.1/ תחילתה של סופת שלגים
•°•°•°•☆•°•°•°•

הוא היה לה לגבול והיא הייתה לו לעולם.
השמש האהובה הייתה היחידה שהאמינה בטוב ליבו של הירח ולא וויתרה עליו מחדש בכל לילה; היא התעקשה שהוא זכאי לטוב, חמלה, שמגיעה לו אהבה ולכן שיכנעה, כמו בכל לילה, אלפי כוכבים לבלות בחברתו.
היא שמרה עליו, מנעה ממנו להפוך לאפלה מוחלטת ולהטיל אימה על העולם; היא הייתה הרגע לפני אפלה.
בכל לילה היא נאחזה נואשות בעזרת קרנייה האחרונות בכחול הכהה הזה, המתפרס על העולם, רק כדי שלא ייהפך שחור מוחלט.
והוא, הירח, שאהב אותה והקדיש לה בחזרה את כל הכוכבים, למרות שדאגה לחדשים, עצר בה לפני ששרפה את העולם מרוב אהבה.
הוא היה הרגע לפני עיוורון, הוא נאחז נואשות בכחול הבהיר היפייפה הזה רק כדי שלא תעוור את העולם כולו בטוב ליבה.
טוב ליבה מציל אותו, והתיקווה שמפיחה בו כל לילה מחדש, מצילה אותה בכל בוקר מחדש.

אני אמורה ללמוד מזה משהו?" הרמתי את עיניי בשעמום מדפי הספר שג'ייק אילץ אותי לקרוא הפעם.
הוא תמיד מספר לי סיפורי אגדה, נמשל חדש, משפט אקראי שאמור להפוך אותי לאדם טוב יותר או לפחות לגרום לי לחשוב פעמיים לפני כל מעשה פזיז.
"אני מעדיף שתחשבי על כמה מוסרי השכל לפני שאת מחליטה על גזר דין." תירץ בתמימות.
"זה מגוחך." סגרתי את הספר, החנקתי גיחוך יבש ובחנתי את שלושת הגברים הכורעים לקרקע העטופה בשלג; הם מלוכלכים, הבגדים שלהם קרועים והשומרים האוחזים בהם נדמו כעשירים אל מול קבוצת עניים מרודים. 

"להרוג שלושה אנשים כי גנבו מספר ירקות בשוק?
כן, גם אני חושב, אני שמח שאנחנו מסכימים." התערב ג'ייק בסרקסטיות והפנה אליי את מבטו. "לא," קמתי על רגליי מהכורסא ובחנתי בגועל את אותם צעירים חסרי מזל.
"זה מגוחך שאתה מעז לבזבז לי את הזמן על כך." החזרתי מבט אל ג'ייק.
"את זו שגזרה עליהם מוות ואני זה שמבזבז לך את הזמן?" גער בי בזמן שיצאתי אל הגן כדי לבחון אותם טוב יותר. 

"ויש סיבה מיוחדת שהם עוד בחיים?" שאלתי בחוסר סבלנות ונעצתי את עיניי בצעיר היחיד שהעז להביט בי בחזרה; העיניים שלו נדמו נוצצות באור השמש, לרגע אפשר לחשוב שהיא מאירה הישר אל תוך עיניו. 

"אני מניח שמישהו שומר עלינו באותה מידה ששומר עלייך." פצה את פיו הצעיר. "אתה לא רואה את זה?" התכופפתי להיטיב להביט בו בחיוך גאה, "אני עושה את זה בשבילכם." לחשתי בתמימות. "אני קוטעת את החיפוש הנואש שלכם אחר משהו שנדמה לכם שיספק אתכם; משהו שחסר לכם בכל נשימה- הרי אני יודעת שתמיד יש עוד מה לקבל." הסברתי בשעשוע
"כמו חירות?" ירק בכעס.
"רואה? אני רק עוזרת לך להימנע ממשהו שבכל מקרה לא היית משיג." התיישרתי על רגליי בעודו נועץ בי מבט קריר, הפנתי לו את גבי במטרה ללכת.
השמש צרבה את כתפיי, נדמה שאני היחידה שהרגישה בה ובקרנייה.
"הזיכרונות עושים את לב האדם," קרא, מיהרתי להסתובב אליו בזמן שניסה להתקרב בצעד כושל ויהיר על ברכיו, אך השומר עצר בו ודחף אותו חזרה לקרקע הקרה בקרבתו. "אבל נדמה שהמחסור בהם עשה את שלך עשוי אבן." צחקק ממקומו כשהשלג שהחל לרדת ליטף את שיערו. "תשתוק, מי אתה בכלל? מאיפה האומץ לפנות אליי?" צעקתי בנזיפה והפנתי אליו אצבע מאשימה.
"נעים להכיר הוד מעלתך, אני מקס.
למעשה, האומץ חי כבר שנים רבות בקרב אנשי דיינימור, במיוחד בקרב אלה שהתיקווה חייה בניהם." חייך בנימוס, כאילו ניסה להציג את עצמו.
"קשה לי להגיד את אותו הדבר על אנשי אתלאיה." זרק מבט חטוף אל שני הגברים המפוחדים שלצידו.
איגרפתי את ידיי בכעס ותיסכול,
"תהרגו אותם," ציוויתי והסתובבתי חזרה אל הארמון, "תהרגו את כולם!" הגברתי את הליכתי וג'ייק, שמיהר אחריי, תפס בידי ועצר בי בכניסה לארמון.

Liar sun/ שמש שקרניתWhere stories live. Discover now