חלק 1: רושם ראשוני

1.2K 35 6
                                    

אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה. הריכוז שלו והעיניים שלו היו עליה במשך כל היום. מה שכמובן אומר שהוא לא התרכז בנבל-העל מספיק. לצערה של שותפתו, זה גם אומר שהוא לא יכול היה לסתום את הפה שלו לשנייה.

"חתול שחור, אנחנו צריכים לסגת," היא אמרה ברגע שהתחמקה מעוד כדור אור סגול והעגילים שלה צפצפו בחוזקה. רק עוד דקה נותרה לשניהם.

"לסגת לאהבה שלנו?" הוא הביט סביב בזמן שקפץ מגג אל גג וניסה למצוא מקום מסתור טוב.

"תפסיק להגיד שאנחנו מאוהבים!"

ניצל את קטע הסחת הדעת של החתול השחור, לאובליביו היה טווח נקי בשביל לתקוף. החיפושית צעקה בשביל להזהיר אותו והוא הסתובב בדיוק בזמן בכדי להתחמק, למרות שהכוח מהפיצוץ הדף אותו באמצע הסלטה שלו והיישר לאדמה.

החיפושית לא הייתה בטוחה אם הוא היה בסדר. הוא שמע אותה קוראת לו ברגע שנפל, הרגיש את היו-יו שלה נכרך סביבו ברגע שהיא משכה אותו למקום הבטוח שהיה מעלית פתוחה, וצפה בחוסר אונים ברגע שאובליביו פגע בה כשדלתות המעלית נסגרו. היא התמוטטה על הרצפה, חסרת הכרה כמו כל מי שאובליביו פגע בו.

"לא!" החתול השחור לא הצליח לתפוס אותה לפני שהיא נפלה. זה רע, הוא חשב ברגע שקפץ מעליה. אני לא יכול לעשות את זה בלעדיה! אך לפני שהפחד שלו יכול היה להפוך לפאניקה, עיניה החלו להיפתח.

"מי אתה?" זרועותיה של החיפושית התנופפו ודחפו אותו רחוק ממנה, כמו שהיה זר לה באותו הרגע.

"חתול שחור," הוא ענה מיד, נצמד לפינה השנייה של המעלית. זה היה ברור שהיא הייתה צריכה מקום. "אנחנו-"

"זה נחמד!" היא צייצה. "מי אני?!"

"את ה-" הוא יכול היה לומר החברה שלו והיא לא הייתה יודעת שהוא שיקר. זו הייתה התחלה חדשה לגמרי, הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני. הוא היה צריך לנצל את ההזדמנות. הוא היה מנצל את ההזדמנות, רק שבאותו הרגע המופלאים שלהם התחילו לצפצף.

"מה קורה עכשיו?" היא שאלה. "למה התכשיטים שלנו עושים רעשים?"

"תעצמי את העיניים שלך!"

"מה?"

"פשוט תבטחי בי." הוא הסתובב, אז הוא לא ראה אם היא עשתה אותו הדבר. זה לא משנה, הוא החליט. אם היא הייתה מגלה מי הוא, זה היה בסדר. אבל היא לא רצתה לדעת מי הוא היה, אז הוא לא הציץ. חלק קטן מהמצפון שלו כמעט טבע מהלחץ ברגע שהוא השתנה בחזרה, הזכיר לו שגם היא לא רצתה לאהוב אותו, אז למה לו לעבוד עליה שהיא כן?

"כמה זמן אני צריכה לעצום את העיניים?" הגרסה האזרחית של החיפושית לחשה.

האם הפנים היו נראות אפילו זוהרות יותר בלי המסכה שהסתירה אותן? אדריאן עצם את עיניו חזק יותר בכדי להדוף את הפיתוי. "עד שנשתנה-"

"מה קורה כאן?" אמר קול שאדריאן לא הכיר. הוא היה גבוה ומתוק.

"מי זה?" לא-החיפושית שאלה. היא התקרבה אליו, אחזה ברגלו, משכה את עצמה אליו עד שמצאה את זרועו והיא אחזה בה חזק.

"זו טיקי," פלאג אמר. "יש כאלה שיגידו שהיא הסוכריה שלי. החצי השני שלי, ה-"

"אה... באמת?" טיקי שאלה בביישנות.

בטנו של אדריאן התהפכה כשדמיין מבט חמדן על פניו של פלאג. תוכנית חדשה. הוא לא ישקר לחיפושית היום. הוא היה חייב למצוא דרך אחרת לנצל לטובתו את המצב. והייתה עדיפה דרך שלא הייתה גורמת לה לשנוא אותו אחר כך.

"אני דיי בטוח שאף אחד לא אומר את זה," אדריאן קטע אותם.

פלאג זעף, אבל היו להם דברים הרבה יותר דחופים לדאוג לגביהם באותו הרגע. צעדים נשמעו מעליהם ברגע שאובליביו נחת על גג המעלית.

כשעדיין ישבה על הרצפה, החיפושית נצמדה אליו. הו, איך הוא קיווה שהוא יכול היה לראות אותה. "מה קורה?"

"אסביר ברגע שנעוף מכאן. פלאג, תטפל בדלת."

רטן, הקוואמי עשה כפי שנאמר לו, בזמן שאדריאן עזר לחיפושית לעמוד על רגליה. "אנחנו חייבים לזוז מכאן מהר. טיקי, תישארי קרובה אלינו." בום גדול הרעיד את כל המעלית ואדריאן היה חייב לעצום את עיניו אפילו חזק יותר. הם הבינו מהרעשים סביבם שאובליביו מצא אותם והוא בדיוק התכוון לפרוץ לו פתח בגג המעלית.

"מבלי להסתכל אחד על השני? אני לא יכולה לרוץ במסדרון בעיניים עצומות. אני אפול." הקול שלה התחיל לרעוד, אבל היא עדיין דיברה בקול. עם זיכרון או בלי, היא עדיין הייתה החיפושית שלו.

דלתות המעלית נפתחו לרווחה. "אנחנו פשוט לא נסתכל אחד על השני, בסדר?" הוא אמר ואחז בידה, כשהם ברחו הרחק מהסכנה.

מגדל מונפרנאס היה מבנה מפלצתי, כמעט 60 קומות, וכולו היה נטוש. עם עזרה משני הקוואמים, לקחו להם רק כמה דקות בכדי לאבד את אובליביו ולהרגיש לבד לגמרי. ובמשך כל הזמן הזה החיפושית לא הרפתה מאחיזתה בו.

"בסדר," הוא אמר. "תעצמי שוב את העיניים."

"בסדר," היא אמרה.

"גורם לחברה שלך לעצום עיניים בשביל שתוכל לנשק אותה, הא?" פלאג אמר. "חלקלק מצידך."

"לא!" אדריאן גמגם. "פשוט רציתי להסביר ו-" למרות שלא הייתה יכולה לראות את זה, פניו החלו להתחמם.

"רגע," החיפושית אמרה. "אנחנו-"

"לא." הוא שפשף את פניו בעזרת ידיו, וניסה להחביא את ה"כן" שרצה לומר. "אנחנו צמד גיבורי-על. בטח יש לך אוכל בשביל טיקי בכיס שלך או באיזה תיק, אם יש לך אחד. היא תצטרך אוכל בשביל לשנות אותך בחזרה." בזמן שהיא בדקה סביבה, הוא מצא את גבינת החירום של פלאג.

"עוגיות!" טיקי אמרה.

"המילים הן 'נקודות'," פלאג אמר.

זו הייתה הקלה ברגע שהם השתנו שוב. הם היו יכולים להגן על עצמם, אך החתול השחור היה חופשי להסתכל סביב מבלי לסכן את הזהות שלה. הוא שוב יכול היה להסתכל עליה.

"אז מה קורה?" היא שאלה. בניגוד לאישיות הרגילה שלה, היא הייתה ביישנית ולא בטוחה, וכתפיה היו צמודות לגופה. "אנחנו חייבים להילחם בדבר הזה, נכון?"

פלירטוט מעולם לא באמת עבד עליה. (הוא הניח שלא היה טעם בכלל.) זו הייתה התחלה חדשה, אז כדאי היה לו לנסות סגנון אחר. לעשות את זה נכון. "אנחנו תמיד נלחמים בהם," הוא אמר. "אבל אנחנו תמיד מנצחים."

היא לא נראתה משוכנעת. למען האמת, היא הלכה לאט לאט אחורה עד שנתקעה בקיר, ידיה מעל ראשה כדי להגן על עצמה.

הפעם היחידה שהוא גרם לה להסמיק הייתה כשהוא נתן לה ורד אחרי הלא-דייט שהיה להם. נכונות לעזור, מתיקות עדינה. זה מה שהוא היה צריך לנסות באותו הרגע. נראה היה שזה מה שהיא הייתה צריכה בכל אופן, הרגשת ביטחון, לדעת שהיא לא לבד.

"אל תדאגי, חיפושית." הוא התקרב אליה מספיק עד שיכול היה להניח יד עדינה על כתפה, עדינה מספיק בכדי שלא תרתיע אותה. "צפיתי בך מנצחת שוב ושוב. אנחנו נבין מה לעשות בסופו של דבר. בינתיים, לא אתן לשום דבר לפגוע בך. הבטחה של חתול." הוא השתחווה.

החיפושית צחקקה.

ראשו של החתול השחור התרחק אחורה בהפתעה. וסומק החל להופיע מחוץ לגבולות המסכה, סומק עדין ורך כמו הצחוק שלה.

"ב-בסדר. אז בוך נלא. כלומר, ב-בוא נלך."

היא הסתובבה ורצה לכיוון דלת חדר המדרגות, בדקה מאחורי כתפיה לפני שנכנסה למצב מובך ונעלמה בקליק של ידית הדלת.

"וואו," החתול השחור לחש. הפלירטוטים שלו מעולם לא הצליחו לגרום למשהו יותר מחיוך מעושה ממנה, אז הוא לא ציפה שזה באמת יעבוד.

תודה, אובליביו!

הקו הפתוחWhere stories live. Discover now