הקו הפתוח

חלק 2: נבל-על

החיפושית אפילו לא ידעה את השם האמיתי שלה, אבל היא ידעה כמה דברים:

1) זה מדהים שיש לך כוחות על.

2) להיות גיבורת-על בלי זיכרונות בזמן שמפלצת רודפת אחרייך היה מפחיד לגמרי.

3) הבחור הזה, החתול השחור, היה חמוד לגמרי (וממש נאה).

כשניסתה לא למעוד כמו הקלמזית שהיא, או לגלות את הכוחות שלה, או לא לגמגם, היא נכשלה שוב ושוב. ומה הוא עשה בכל פעם? חייך בנדיבות ואמר לה לנסות שוב. אפילו למרות שהם ברחו ממפלצת ענקית, הוא לא איבד את הסבלנות שלו או גרם לה להרגיש כמו קוץ.

"אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, פשוט בורחים," היא אמרה, עוצרת בסוף של מה שהרגיש כמו המסדרון ה-500 שהם עברו.

"יש לך רעיונות אחרים במוח המדהים הזה שלך?" הוא שאל. למרות שלא היה לה שמץ מה היא צריכה לעשות, והיא הייתה בטוחה שהוא לגמרי מסוגל לחשוב על תוכנית בעצמו, הוא בטח בה. היא ניסתה לא להסמיק מהשאלה (אם לשפוט לפי החיוך שהופיע על פניו, היא לא הצליחה).

"אני... אני חושבת שיש לי," היא אמרה לבסוף, מעמידה פנים שהיא חושבת על תוכנית בזמן שמסתכלת דרך החלון ולא מסתכלת על השותף שלה בזווית העין. היא הייתה יכולה לספר לכל מי ששאל אותה שהעיניים של החתול השחור היו ירוקות, שקצה המסכה שלו חושף רק קצת-קצת מהאף שלו, שקמט קטנצ'יק הופיע בין הגבות שלו בזמן שהיה מודאג. לגבי מזג האוויר שצפתה מבעד לחלון במשך שלושים שניות? לא היה לה שמץ של מושג.

מפרש בצורה לא נכונה את השקט מצידה, חושב שהיא מטילה בעצמה ספק, החתול השחור עטף אותה בזרועו ומחץ את כתפיה בנוחות. היא לא תיקנה אותו.

"אני בטוח שזה רעיון מעולה," הוא אמר. "אז בואי נשמע אותו!"

עדיין לא מסתכלת עליו ישירות, החיפושית גמגמה משהו על לפתות את אובליביו לשטח פתוח. "אנחנו יודעים שהדבר הזה רודף אחרינו, אז... אני חושבת שזה הזמן להציב לו מלכודת? יש הרבה חדרים יותר קטנים שיעבדו." רק כשהיא סיימה היא הבינה שהיה יותר מדי שקט בקומה שלהם במשך הרבה זמן. המפלצת כבר לא רדפה אחריהם. היא כבר בטח עזבה את הבניין בשביל לאיים על אזרחים חפים מפשע. הרעיון שלה לא יעבוד. וגם החתול השחור היה שקט, בטח מנסה לחשוב על דרך לספר לה בנחמדות שהרעיון שלה היה מטופש.

"אנחנו בוחרים את שטח המשחק וקובעים את החוקים," הוא אמר, אצבע אחת נוקשת על הסנטר שלו. "אני אוהב את זה."

"כן?"

"כן. ידעתי שתחשבי על משהו! רק תגידי לי מה תרצי שאעשה. אעזור בכל דרך שאוכל."

החיפושית נעמדה שם כמו סתומה בזמן שהיא הרגישה את פעימות ליבה. איך הוא השפיע עליה כל כך? באופן טכני, היא בקושי הכירה אותו.

"חיפושית?" הקמט הופיע בין גבותיו.

"נכון!" היא צייצה. "ק-קודם כל, אנחנו צריכים למצוא נקודה טובה. נכון. כן."

"נקודה... טובה?" הוא נגע בעדינות באמצע המסכה שלה, בדיוק בנקודה האמצעית של מסכת החיפושית. זו הייתה אחת מהבדיחות הכי גרועות שהיא שמעה אי פעם (היא אפילו לא הייתה צריכה את הזיכרון שלה בשביל לדעת את זה), אבל היא כמעט צחקקה בכל מקרה. כמה היא הייתה מוקסמת ממנו?

נחושה לא לחשוב על הרגשות שאולי או אולי לא יש לה כלפי השותף שלה, החיפושית הסתובבה והתכוונה לרוד במורד המסדרון בשביל להתחיל לפעול, אבל החתול השחור עצר אותה עם שתי מילים.

"הו, לא."

"מה?" החיפושית הסתובבה אליו שוב כל כך מהר שהיא כמעט איבדה את שיווי המשקל שלה. היא רצה אל עבר החלון ואז נשענה עליו בכדי לחפש את הדבר שראה החתול השחור.

"אז בגלל זה היה כל כך שקט," היא לחשה. אובליביו חזר לגג. כדור אור סגול-שחור ענקי ריחף מעל הבניין, הגבול של הכדור יכול היה להיראות מבעד לחלון. איום. לא, אולטימטום.

"טוב," החתול השחור אמר בעליזות. "עכשיו את יכולה להוכיח לעש-לילה שאת בכלל לא צריכה את הזיכרון שלך בשביל להיות מדהימה, הא?" הוא דחף אותה בעדינות בכתף, מנסה למשוך את תשומת הלב שלה, אבל היא לא הייתה יכולה להסיר את עיניה מהאור.

"חיפושית שלי?"

היא נענעה את ראשה קלות, ממשיכה לבהות.

חש את הפחד שלה, הוא לקח צעד קדימה. "אנחנו יכולים לעשות את זה," הוא אמר.

"לא הצלחנו לעשות את זה בפעם הראשונה. היה לי את הזיכרון שלי-" והידע שלה של איך להשתמש בכוחות שלה, איך להשתמש ביכולות שלה, כל הביטחון שלה- "ועדיין נפגעתי. נכשלנו."

"היי." ידו אחזה בשלה ובעדינות הוא לקח אותה רחוק מהחלון, שובר את המבט המפוחד שלה. "עדיין לא נכשלנו. אובליביו לא פגע באף אחד או לקח לנו את המופלאים. אין סיבה שאנחנו לא יכולים לנצח." הוא שם את שתי ידיו על כתפיה, מכריח אותה להסתכל עליו לגמרי בזמן שהוא דיבר ברצינות. משהו בזה היה מוכר. "אם את עדיין לא יכולה לסמוך על עצמך, בבקשה תסמכי עליי. ראיתי אותך מביסה הרבה יותר גרועים מזה, אפילו ביום הראשון שלנו. את יכולה לעשות את זה, בסדר?"

החיפושית לקחה נשימה עמוקה, נותנת לביטחון ולחמימות של ידיו לחלחל לתוכה.

"בסדר."