אדריאן התעורר לצפירה רועשת באוזנו ונפל מהמיטה בתסבוכת של פאניקה וסמיכות. זו הייתה רק התראת אקומה, הוא אמר לעצמו, משפשף את ידיו בפניו בכדי להתעורר. הפינה של הטלפון שלו השאירה סימן על הלחי (כי אולי או אולי לא הוא נרדם בזמן שהסתכל על תמונות של החיפושית).
כשהושיט יד כדי לכבות את ההתראה, הוא קלט רק את המידע החשוב ביותר. השעה הייתה כמעט 7 בבוקר, החיפושית לא שלחה לו הודעה ובית הספר נדחה בגלל שמפלצת סגולה עם תותחים מחוברים לידיים השתוללה מול בית הספר פרונסוואה דופונט.
הוא כבר יכול לפגוש שוב את החיפושית?! זה היה מעולה! היא כמעט נישקה אותו אתמול בלילה! מה אם היום הוא היום?!
הוא לקח את הזמן כשהתלבש וכשבחר בגדים נקיים (רק למקרה שהיא תרצה שהוא יחשוף את עצמו בפניה – הוא לא רצה שהיא תראה את פיג'מת החיפושית המדהימה שהוא לבש!), צחצח את השיניים (בגלל שאם היום הוא היום?!), ואז שלח לה הודעה שהוא בדרך. הוא הוסיף אימוג'י שולח נשיקה בסוף לפני שהוא הספיק לחשוב על זה. יכול להיות שהיא תחשוב שהוא נואש מדי. ורק בגלל שהוא היה נואש לא אומר שהיא צריכה לדעת את זה!
הדרך לבית הספר הייתה כל כך נקייה שהחתול השחור נתן למוחו לסטות למחשבות אחרות בזמן שהוא בדרכו לקרב. אתמול בלילה, שפתיה של החיפושית היו כל כך קרובות לשלו שהוא יכול היה לשכנע את עצמו שהן כמעט נגעו. היא כמעט נישקה אותו שני לילות ברצף! התמקדות באכזבה ובתסכול של ה"כמעט" הייתה מפתה. הוא היה כל כך קרוב, והוא לא ידע איך להתגבר על מה שעלול להיות האכזבה האחרונה שלו. במקום זאת הוא בחר להסתכל על הצד החיובי. החיפושית התייחסה אליו כאל אפשרות, מישהו שהיא רצתה לנשק, אפילו אם היא לא תרשה לעצמה עדיין. זה היה הרבה יותר ממה שהוא אי פעם דמיין שיכול לקרות לפני שני לילות.
הרוח צלפה על פניו כשהוא חתך את האוויר, דוחף את עצמו לעבר בית הספר. מה יכול היה לקרות אם היא הייתה נשארת? הדמיון שלו השתולל מאז שעזבה אתמול בלילה. מקרים של וידויים נלחשים, ליטופים עדינים ונשיקות בגשם היו דלק נוסף לשריריו והניעו אותו לקראת הקרב, לקראת החיפושית שלו.
כשהוא הגיע לבית הספר, הכל היה נטוש, אבל הסיבה הייתה ברורה. במבנה וברחוב היו עשרות בורות, קוטר של שני מטרים כל אחד. רסיסים של זכוכית ונתחים של אספלט לכלכו את הקרקע. זה לא היה טוב. עם מבט חטוף לעבר המאפייה של דופן-צ'אנג (הוא נרגע מעט כשראה שביתה של חברתו לא נהרס), החתול השחור עקב אחרי שביל המדרכה השבורה.
היה קל לעקוב אחרי השביל. מכוניות ואנשים עשו את דרכם סביב הבורות כמיטב יכולתם, בדרכם לעבודה למרות הסכנה. בלי שום איום מיידי, מוחו נדד אוטומטית בחזרה אל החיפושית פעם נוספת. זה היה מדהים שהיא בילתה איתו כל כך הרבה זמן כשכל מה שעשה היה לבקש. מה אם לשאול אותה יעבוד שוב? מה אם הוא יזמין אותה לצאת איתו לדייט? או מה אם הוא יכול היה לנשק אותה, או לחשוף בפניה את הזהות שלו, או להיות החבר שלה, או להתקשר אליה במקום לשלוח הודעה?
