זה לא היה לגמרי שקר, נכון? אבא שלו היה מקור לכאב שלו והוא לא רצה לספר לה שהסיבה שהוא היה כל כך שקט לא הייתה בגלל שהוא היה מבואס, אלא בגלל שהוא ניסה להבין את הרגשות האמיתיים שלה כלפיו. (יכול להיות שהיא הייתה מפסיקה לשתף את כל הפרטים האישיים האלה והוא לא רצה את זה!) אז הוא נתן לה חצי מהאמת והיא בטחה בו שהוא היה כן איתה.
"אני מצטערת," היא אמרה. "אם זה היה בטוח מספיק..."
"כן, אני יודע. אנחנו לא יכולים לחשוף את הזהויות שלנו עכשיו." אולי בחיים לא, הפחדים שלו לחשו לו, אבל צרכים אישיים היו חייבים להגיע אחרי הצרכים של העיר. הוא ידע את זה. אבל זה עדיין לא עצר את הכאב.
"אנחנו שותפים," היא אמרה.
הוא הביט בה, אבל עיניה לא פגשו את עיניו, במקום הן בהו קדימה, נחושות.
"אני מבטיחה," היא המשיכה, "שאני אעזור לך כמה שאוכל מהצד הזה של המסכה. אני רוצה להיות-" ידיה קפצו על ברכיה. "אני לא יודעת כמה עזרה אוכל לתת לך, אבל אנחנו שותפים וזה מה ששותפים עושים."
"תודה," הוא לחש. "גם אני רוצה לעזור לך."
השיחה שלהם עברה לנושאים קלים יותר אחרי זה. החיפושית צחקה על הבחירות שלו בסדרות טלוויזיה ועל עוד כמה דברים. החתול השחור סיפר כמה בדיחות חתולים רעות והיה בדרך כלל יותר אופטימי. היא הייתה הסיבה לכל כך הרבה בלבול ולשברון לב בימים האחרונים, אבל הלילה היא הייתה הסיבה למקור של תמיכה. היא שיתפה מידע, היא שיתפה את הזמן שלה. זה גרם לו להרגיש ראוי ורצוי. ואם הוא התאהב בה קצת יותר? טוב, לא היה אפשר לעצור את זה בכל מקרה.
הוא תהה אם הוא קרא יותר מדי לא נכון את הדברים שלה. (מספר הפעמים בהן היא טענה שהם היו רק שותפים הצביעו על כך שהוא כן.) אבל היה לו לב רומנטי והוא לא יכול היה לעצור את עצמו מלקוות שהיא התכוונה ליותר מזה. ולמרות שהיא לא, הם היו שותפים וזה היה מספיק לאותו הלילה.
