בדרך כלל אדריאן היה קופץ ממיטתו בבוקר, להוט ללכת לבית הספר ולראות את חבריו, אבל היום הוא נשאר במיטה במשך כמעט עשרים דקות, בוהה בתמונה שהחיפושית שלחה לו. (הוא הדפיס אותה ושמר אותה מתחת לכרית שלו במשך כל הלילה. פלאג צחק עליו.) אדריאן היה נחוש לזכור את כל התמונה עד שהוא עזב לבית הספר.
החיפושית הקפידה להחביא פרטים וחפצים כשצילמה את התמונה. לא היו רמזים שהיו יכולים לחשוף את הזהות שלה, אבל היא לא הייתה יכולה להסתיר את הקיר הוורוד שהיא הדביקה עליו את התמונה. ורוד. החדר שלה היה ורוד. זה הצבע האהוב עליה? הוא צריך להביא לה ורדים ורודים מעכשיו? היא גם לא הסתירה את המצעים הוורודים שלה. המיטה שלה! לא רק שהיא תלתה את התמונה, אלא היא גם שמה את התמונה ליד המיטה שלה. זה היה הדבר הראשון שהיא ראתה בבוקר? זה היה הדבר האחרון שבהתה בו לפני שהלכה לישון?
דפיקה חזקה על דלת חדרו נתנה לו אזהרה להחביא את התמונה מתחת לשמיכה לפני שנטלי נכנסה. היא אפילו לא הסתכלה עליו לפני שהתחילה להקריא את לוח הזמנים שלו לאותו היום, שכבר היה מלא. "אבא שלך מצפה שתרד. שניכם תהיו מאוד עסוקים היום והוא לא רוצה שיהיו איחורים."
"כן, נטלי. אני כבר ארד." ברגע שהיא עזבה את החדר, הוא משך החוצה את התמונה. ארוחת הבוקר הייתה יכולה לחכות, אז הוא טבע בחזרה אל תוך הכרית ושכח מנטלי ומלוח הזמנים שלה, מחזיק את התמונה גבוה מעל ראשו והפעם, לראות אותה מזווית שונה.
היה אפשר להבחין בקרני שמש שחדרו אל תוך חדרה של החיפושית ופוזרו על הקיר, למרות שהוא לא יכול היה לראות את מקור האור. זה בטח אומר שמנורה הייתה בקרבת התמונה. היא קראה לפני שהיא הייתה הולכת לישון? מה היה הספר האהוב עליה?
החלק הכי טוב בהודעה שלה מאתמול בלילה היה לגמרי התיאור שהיא הוסיפה. "הייתי חייבת לתלות את התמונה של השותף האהוב עליי!" זה היה טיפשי. זה לא היה צריך לגרום לו להיות שמח. הוא היה רק השותף שלה, אבל אף אחד מעולם לא אמר לו שהוא האהוב עליהם. הוא חזר על מילותיה לעצמו ברגע שסוף סוף התארגן לצאת מהחדר.
הוא דילג במורד המדרגות, מאחר בעשר דקות לארוחת הבוקר, רק כדי שיקבלו את פניו במבט זועף.
"נטלי אמרה לך שציפיתי שתעשה את מה שאמרה?" אביו שאל. אפילו מהנקודה בה גבריאל ישב, שהייתה רחוקה מאדריאן, הוא יכול היה להרגיש את האכזבה, כמעט כעס. אבל מילותיה של החיפושית שמרו עליו מהעצבות.
"כן," אדריאן אמר. "אבל לא ידעתי ש-"
"והחלטת לא לכבד את בקשתה ואת הזמן שלי. למה?"
"אה..." בגלל שהחיפושית אמרה שהוא היה האהוב עליה! היא לא דחפה אותו הצידה כשנישק אותה! "אני מניח שהייתי... עייף?"
"אני מבין," גבריאל אמר, מרים את הצלחת שלו ברגע שקם ממושבו ליד השולחן. "קיוויתי להיות בחברת הבן שלי, אבל מאחר שהוא לא מכבד אותי מספיק, אני אסיים את הארוחה במשרד שלי." גבריאל עבר לידו ונעלם.
