זה היה בכי שקט, רך ועדין, אבל הדמעות של החיפושית עדיין גרמו לפאניקה למלא את החתול השחור. הוא עשה משהו לא בסדר? להיות אדריאן זה לא בסדר? היא עדיין לא רצתה לדעת מי הוא מאחורי המסכה? הוא ניסה למשוך אותה אליו, אל חזהו, ולתת לה את אותו העידוד שהיא נתנה לו, אבל היא שמה את ידיה על כתפיו והרחיקה אותו ממנה עד שהוא יכול היה לראות את החיוך שמתחת לדמעות שלה.
"אתה באמת הנער של החלומות שלי!" ואז היא חיבקה אותו, התחפרה בזרועותיו. "אני לא מאמינה שהתאהבתי בך פעמיים!"
מילותיה היו חמות על צווארו ונורתו ישירות אל ליבו, ולפתע הוא היה זה שמשך אותה קרוב.
"למען האמת," היא אמרה, "אני כן מאמינה. אתה מדהים. אנחנו יכולים להיות ביחד עכשיו?"
ברור. לחלוטין. לגמרי. אבל כל מה שיכול היה ללחוש היה, "כן."
"מבטיח?" היא חיבקה אותו חזק יותר.
זה כאילו שפיו לא יכול היה לעבוד כמו שצריך. המילים רצו להישפך החוצה כל כך מהר והוא היה צריך להילחם בעצמו בשביל להוציא אותן לפי הסדר. "אני מבטיח. ביחד לנצח." קולו נשבר במילה האחרונה והוא הבין, קצת מבויש, שהיא לא הייתה היחידה שבכתה.
"אתה גרוע בדיוק כמוני," החיפושית התגרתה, אפילו כשהיא ניגבה את לחיו עם אגודלה.
"עוד הוכחה שאנחנו מתאימים אחד לשנייה."
"כאילו שהיית צריך עוד סיבות." היא צלצלה בפעמון שלו.
הוא נישק אותה הפעם – ארבעים ושתיים, ארבעים ושלוש – לאט ובטוח, עד שהנשיקות נמסו אחת אל השנייה, בלי התחלה ובלי סוף. שפתיו בקושי עזבו את שלה לפני שנישק אותה שוב.
עברו עוד כמה דקות לפני שהם התרחקו. החתול השחור הרגיש רגוע ושקט בזמן שהלילה כיסה אותם. "אשמח מאוד ללוות אותך הביתה," הוא גמגם אל תוך שיערה. "למען האמת..." הוא התרחק לפתע, צופה בהתלהבות בזמן שזרועותיה של החיפושית עקבו אחריו. "אני יכול לעשות יותר מזה."
בתזוזה אחת קטנה, הוא האריך את המקל שלו מעל הכביש ויצר גשר אל המרפסת שלה.
"אני יכול?" הוא שאל, מושיט לה את ידו.
"אתה כזה טיפשון." החיפושית צחקקה שוב, מסמיקה, והיא החליקה את זרועותיה מסביב לצווארו. כשהוא הרים אותה, היא התקרבה אליו עוד יותר ושמה את ראשה על כתפו. החיפושית בחיים לא הייתה מתנהגת ככה, אבל מרינט כן, והיא הופתעה מחדש שזו הייתה מרינט, ושהיא הרגישה ככה כלפיו.
הוא חיכה עד שלא היו מכוניות עם נהגים סקרניים מתחתיהם, ואז התחיל ללכת על המקל. החיפושית עצמה את עיניה, בוטחת בו שיביא אותה בבטחה הביתה.
זה היה קל לקפוץ אל המרפסת שלה וקשה לשחרר אותה, וכמעט בלתי אפשרי להישאר ולצפות בחיפושית משתנה בחזרה למרינט בפעם הראשונה. הוא בקושי שם לב לקוואמי שעפה מהם בשביל לתת להם פרטיות. הנערה מולו משכה את כל תשומת ליבו.
ועדיין הוא הופתע כשהיא עמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו בפתאומיות. "אני אוהבת אותך, אדריאן."
החתול השחור זמזם בשמחה בזמן שהחליק את אצבעותיו דרך אחת הקוקיות שלה. "אז, אראה אותך בבית הספר ביום ראשון?"
"תוכל לבוא מוקדם יותר?" היא שאלה. היא הטתה את ראשה, חיוך מבויש הופיע על פניה. "אני לא רוצה להתגעגע לחבר שלי במשך כל סוף השבוע."
ברגע שאמרה את המילה "חבר", זה היה בלתי אפשרי לעמוד במקום, וידיו עשו את דרכן אל מאחורי גבו, מוצאות את המעקה בכדי שיוכל להיאחז בו.
מרינט התחילה לגחך, מתלהבת מהכוח החדש שגרם לו להימס, והיא משכה אותו קדימה. "אני לא רוצה להיות לבד בלעדיך," היא אמרה, מתקרבת אליו. החתול השחור ידע שהוא חייב לאזור כוח בכדי לשלוט בסיטואציה לפני שהיא תהרוס אותו. טוב, לפני שהיא תהרוס אותו אפילו יותר.
"טוב, את לא צריכה," הוא גמגם. הוא התכוון שזה ייצא בצורה חלקה ובטוחה. "בטח יופיע מחר נבל-על. אני אראה אותך שם." ופתאום רגליו היו על המעקה והוא התכונן לקפוץ משם, כשהרגיש משיכה בחלק האמצעי של גופו. כשהסתובב, הוא ראה את קצה הזנב שלו מלופף סביב ידה של מרינט, מחזיקה אותו במקומו.
"אל תלך עדיין!"
"אבל כבר מאוחר ואני צריך את שנת היופי שלי," הוא התלונן. "אני לא נראה כזה חתיך במקרה, את יודעת."
עיניה התרוצצו מטה ומעלה ואז לכיוון אחר ברגע שהבינה שהוא תפס אותה בוחנת אותו. ברגע שהוא קפץ מהמרפסת, מרינט עזבה את אחיזתה בזנב בכדי לנעול את זרועותיה סביבו. "אז טוב שאני מחבבת אותך לא רק בגלל המראה שלך." היא עדיין בהתה בנקודה על כתפו, כשלחייה אדומות.
"כמה זמן את מתכננת לכלוא אותי כאן?" הוא שאל. לא שהיה לו אכפת. מרינט מסמיקה ודוחפת את עצמה אליו? לא היה לו אכפת בכלל.
"עד שתתבלבל בספירה של כמה נשיקות נתתי לך," היא אמרה, סוף סוף מסתכלת עליו. טוב, על שפתיו.
"אז אני מקווה שאת מוכנה להיות כאן כל הלילה, בגלל שאני הולך להיות מאוד, מאוד זהיר בספירה שלי." החתול השחור התקרב אליה.
"אז כדאי שאתחיל." היא סגרה את הרווח ביניהם.
