החתול השחור זרק את עצמו אל האוויר הקר, מותח את שריריו עד הגבול, מרגיש את האדרנלין שלו ואת הרוח בשיערו שורפים את הצער מהיום. זיפ מוכר של היו-יו של החיפושית היה מעודד, מזכיר לו שהיא הייתה מאחוריו, ביותר דרכים מאשר באחת. קו הסיום שלהם היה פארק ברסיי שהיה בצד השני של העיר והם בילו ביחד. החתול השחור ווידא שהוא הוביל עליה, אבל החיפושית הייתה ממש קרובה אליו.
כשהיא הייתה קרובה מספיק בכדי שיוכל לשמוע את נשימותיה, הוא אמר, "אני אהיה ג'נטלמן ואתן לך להוביל." הוא החזיק את המקל שלו בידו מספיק זמן בשביל שיוכל לתת לה להשיג אותו והוא צפה בה מובילה.
"זו דרך מצחיקה להודות שאני יותר מהירה ממך!"
הוא הרגיש את משב הרוח שנוצר מההתנדנדות שלה ולא יכול היה שלא לחייך.
הם קפצו מעל גורד שחקים והנוף של הפארק הופיע לפתע. כמה עצים נופפו לכיוונם בשקיעה, עלים התעופפו ברחובות הריקים. רוב האזרחים כבר נכנסו לבתים, הרחק מהקור בחוץ, אבל הקור השאיר את החתול השחור ער לגמרי.
החיפושית הובילה אותו בשני נדנודים והוא אפשר לה להשאיר את המרחק הזה ביניהם. הוא היה בטוח שהיא תשוויץ בניצחון שלה אחר כך, אבל דברים אחרים הסיחו את דעתו, כמו איך שהם בילו יחד במשך יותר משעה, איך שהוא עדיין לא האמין שהיא הייתה שם איתו, שהיא הבטיחה שהיא תהיה שם בשבילו כשהוא יצטרך אותה. הדבר היחיד שהיה צריך לעשות הוא לבקש והיא הייתה מסכימה?
הם קפצו מעל השערים אל תוך הפארק, החיפושית עדיין מובילה אבל מאטה את הקצב ברגע שהם הגיעו ליעד שלהם. ערימת העלים שהייתה כמעט ממש מולם נתנה לו רעיון. אחרי שהיא קפצה מעל ספסל, כשהיא הייתה באוויר, בדיוק לפני שזרקה את היו-יו שלה בשביל למשוך את עצמה קדימה, היא צנחה, חסרת משקל, והחתול השחור דחף את עצמו קדימה בכדי לתפוס אותה, הורס את מסלול הנחיתה שלה וגורם לשניהם לנחות באמצע הערימה.
הערימה נהרסה ברגע שהם נחתו עליה, כשעלים עפים לכל עבר. החיפושית צווחה בהפתעה עד שהצווחה התחלפה בצחוק, והוא מצא את עצמו צוחק איתה – באמת צוחק – בפעם הראשונה לאותו היום.
"הו, אתה חושב שזה מצחיק?" היא שאלה, לוקחת קבוצה של עלים וזורקת אותם על פניו. "אני שמחה!"
הערימה שנהרסה כיסתה אותם והסתירה אותם לגמרי מהעולם החיצון. העלים שעפו לכל עבר ירדו עליהם כמו גשם וכיסו אותם עוד יותר. הוא ניסה להתיישב, אבל היא דחפה אותו בחזרה, קוברת אותם בעלים אפילו עמוק יותר. הם הסתובבו ונקשרו, שניהם מנסים לשמור על עצמם מלצאת מאיגלו העלים שלהם עד שהחתול השחור הבין שהיא שכבה מעליו – ידיו מסביב למתניה, ברגליים סבוכות, פניהם רחוקים בסנטימטרים בלבד – והוא קפא.
הוא היה קרוב מספיק לפניה בכדי לראות בדיוק מתי היא הבינה באיזו פוזה הם נמצאים. היא מצמצה והפסיקה לזוז, מאזנת את עצמה עם יד אחת על האדמה ויש שנייה על חזהו. הם היו כל כך קרובים, אבל היא לא זזה, לא התקרבה בכדי לסגור את המרחק ביניהם ולא התרחקה ממנו. האוויר סביבם הרגיש כל כך עבה, חוסם את כל הרעש מבחוץ, את האור ואת הקיום עצמו. היא הייתה הדבר האמיתי היחיד בשבילו, היא, הנשימה שלה, עיניה שהסתכלו על שפתיו ומיד בחזרה על עיניו, פניה שהתקרבו לשלו באיטיות, כמעט מבלי להרגיש ברגע שהיא התקרבה אליו עוד יותר.
ציפייה נלהבת חשמלה אותו, גורמת לו לראות, להריח ולהרגיש אותה טוב יותר. היא רצתה שהוא יעשה את זה? הלילה התחיל רק בשביל לגרום לו להרגיש טוב יותר, אבל אולי...
לאט, בעדינות, החתול השחור החליק את ידו ממתניה אל פניה, מסובב במעט את ראשה, מדריך אותה אליו והוא הרים את עצמו אליה בשביל להיפגש באמצע. החיפושית נתנה לו להתקרב אליה, עיניה מתחילות לאט לאט להיסגר.
עד שלבסוף ברגע חטוף, היא הבינה מה היא עושה וירדה ממנו.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
