לשלוח הודעה לחיפושית היה בטח ההחלטה הכי טובה שהחתול השחור קיבל אי פעם. הוא בילה את כל היום בסבל, אבל עכשיו הוא נשכב לצידה של נערת חלומותיו על מפה שהיא רקמה, שהיא הביאה רק בשבילו, עם סל פיקניק כמעט ריק, והרגשה – טוב, לא טובה, אבל לפחות לא של בדידות וריקנות. הראשים שלהם היו קרובים והיא לא התלוננה על העיגולים העדינים שצייר על גבה בעזרת אצבעותיו.
ועדיין הוא תהה. היא שכבה כל כך קרוב אליו בכוונה? או שרק היה לה קר? היא פשוט מנסה לעודד אותו? או...
"אז אתה מוכן לספר לי מה קרה?" השאלה שלה הגיעה בלחישה.
"לא יכול," הוא נאנח. "דברים אישיים."
"אבא שלך שוב?"
"הלוואי וזה לא היה שקוף מדי."
החיפושית זמזמה, למרות שהוא לא היה בטוח אם זה היה מתוך הזדהות או מתוך כעס. משב הרוח גרם לה לרעוד והיא התקרבה אפילו יותר, היא תחבה את כפות רגליה מתחתיו בשביל חום. הוא קיווה שהוא היה מרגיש טוב יותר בשביל שהוא יוכל להעריך את מה שהוא הרגיש ברגע שהיא התקרבה אליו.
"תוכל אולי לדבר על זה מבלי להזכיר פרטים אישיים?"
"לא אם את לא רוצה רמזים רציניים שקשורים לזהות האמיתית שלי."
היא היססה.
היא באמת היססה.
מספיק זמן בכדי שהחתול השחור יתחיל לקוות, שהיא תבקש ממנו לספר לה בכל מקרה, שהיא תיתן לו לספר לה. זה יכול היה להיות הרבה יותר קל. הוא יוכל לספר למישהו על הצער שחש, איך הוא הרגיש יתום מהיעלמותה של אמו ומהתרחקותו של אביו.
ואם היא תהתה מי הוא היה, זה היה בסדר מצידו. הוא יוכל לשתף את שני הצדדים של חייו איתה. שני הצדדים שלו היו שייכים לה בכל מקרה.
אבל היא נענעה את ראשה בשלילה וגמגמה, "סליחה," והחתול השחור חזר לשקוע אל תוך החושך שהחזיק בו בכל יום, מעט התקווה שלו נמחקה ברגע.
"פשוט אצטרך לנחש מה להגיד בשביל לגרום לך להרגיש טוב יותר," היא אמרה. "תגיד לי אם אני מצליחה, בסדר?"
"אל. את לא הולכת לנחש נכון." היא בטח הייתה אומרת דברים שלא היו עוזרים לו, רק כמה מילים שניסו לעודד, כמו "אתה מסוגל!" ו "תתעודד! הכל בסדר!"
"אתה עקשן," היא אמרה. "וזה ממש מעצבן."
זה היה כל כך לא צפוי ממנה שהוא חייך למרות מה שהרגיש. "את באמת גרועה בזה."
"אבל זה גורם לך להיות כל כך טוב בעבודה שלך בגלל שאתה תמיד קם בחזרה, לא משנה מה אתה מרגיש באותו הרגע. זה מדהים. אתה מתחשב ונדיב. אני תמיד מתרשמת מאיך שאתה מדבר עם קורבנות האקומה אחרי שאנחנו מתקנים הכל. אתה הרבה יותר רחמני ממני, אתה יודע את זה? הרבה פעמים, כשאני מוכנה פשוט ללכת הביתה ולא להתעסק עם האדם שניסה להרוג אותנו, אבל אתה אף פעם לא ככה. אלא אם הזמן שלך נגמר, אתה מוודא שהם בסדר."
היא עצרה, נותנת למילותיה לחלחל פנימה. הוא חשב שהיא לא שמה לב לזה בכלל לגביו, 'צד האדריאן' שלו לפעמים היה נראה בתור הקסם של החתול השחור. הוא מעולם לא באמת חשב שהדברים האלה יהיו חשובים לעבודה שלו – או לחיפושית שלו.
מה שלא יהיה האפקט המכוון שלהן, מילותיה גרמו לו להרגיש אפילו סקרן יותר. היו לו רגשות מעורפלים לגבי השוני שחש במערכת היחסים ביניהם במשך שבועות, אבל כאן הייתה הוכחה מוצקה. החיפושית בחיים לא הייתה שמה לב לדברים הקטנים האלה ממנו לפני, והיא ברור שלא הייתה מגיבה עליהם. הרגשות שלה כלפיו השתנו.
היא לא סיימה. "אני שמחה שביקשת ממני לבוא. אני אוהבת לבלות איתך ואני רוצה שתדע שאתה חשוב לי."
"טוב, תשכחי ממה שאמרתי קודם. את ממש טובה בניחושים," הוא אמר. זה לא היה גורם לאמו לחזור – לא היה משהו שמישהו יכול היה להגיד שיחזיר אותה – אבל הכאב שנוצר סביב ליבו נרגע קצת ברגע שהמשיכה לדבר. והוא ידע שהיא התכוונה לכל מילה.
"הבדיחות שלך לא כאלה נוראיות."
"ידעתי."
"אתה גורם ללחימה עד המוות כיפית בגלל שאתה תמיד יכול לראות את הטוב בכל דבר. אתה לעולם לא אכזבת אותי; אני תמיד יכולה לסמוך עליך. לא משנה מה קורה, אני תמיד אהיה כאן בשבילך."
בזמן שהיא דיברה, היא הביטה בשמיים. עננים התחרו זה בזה מעליהם וכוכבים התחילו לזהור. מעט אור, כמו התקווה שהיא הוציאה מהדכדוך שלו.
הוא הסתובב בשביל לבהות בפניה מהפרופיל, מוקסם מהצורה של שפתיה בזמן שהיא מדברת. ברגע שהיא שמה לב, החיפושית הפסיקה לדבר ברגע ומיד נעמדה. הוא התאכזב עד שהוא ראה אותה מסמיקה. הוא צפה בה מנקה את עצמה מלכלוך שלא היה שם בשביל להימנע מהבהייה שלו עד שהיא הצליחה לשלוט על פניה, ואז היא עזרה לו לעמוד. הוא לא עזב אותה כשהיא התחילה להתרחק ממנו והיא לא התלוננה, רק נרגעה בשקט באחיזתו בה.
"אני מ-מתערבת איתך שלא תוכל להשיג אותי לפ-פארק ברסיי," היא אמרה, לחלוטין משדרת את הרצון שלה לשנות את הנושא.
הוא עדיין לא היה מוכן שהרגע יחלוף, אז הוא התקדם לעברה עד שהיה קרוב מספיק בכדי להתכופף ולנשק את לחיה, פשוט מלטף את קצה שפתיה, יותר מדי זמן בכדי שהנשיקה תהיה חטופה, ויותר מדי קרובה לשפתיה בכדי להיות אפלטונית. הוא לא רצה להרוס את המזל שלו, לא היום, אז הוא הרחיק את עצמו ממנה ואמר, "תודה."
"ע-ע-על מה?" היא שאלה, נוגעת במקום בו היו שפתיו שנייה קודם.
"על שנתת לי זמן להתחיל לפנייך."
החתול השחור קפץ מעל המעקה, עוזב את שותפתו המגמגמת מאחוריו בשביל לעכל את הרגע.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
