"אנדי" קמתי מהכיסא והוא כבר הספיק לטרוק את הדלת. פתחתי את הדלת אחריו והוא כבר הפך למטושטש וקטן, שמתי לב שהוא רץ. "מרי" הרגשתי את ידיה של לילי עוטפות את כתפיי. אחרי שנייה היא סגרה את הדלת עם היד שהייתה עליי.
"למה לא אמרת לי שהוא עומד כאן?" הסתובבתי אליה בעצב. "אני לא שמתי לב מרי בחיי, רק כשכבר סיימת לספר" היא מחתה את דמעתי שזלגה על הלחי. עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי למנוע משאר הדמעות לצאת אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הן שטפו את הלחי שלי מבלי להתבייש. "יכול להיות שהוא לא שמע הכול" לילי ניסתה לעודד, אני מקווה שהיא צודקת. "הוא שמע חלק, זה מספיק לי. איזה הסברים יש לי לתת לו?" היא ליטפה את ידי "רוצה לשמוע את מה שאני חושבת?" הנהנתי לעברה והוספתי קול שמסמן לה להמשיך "אבל תבטיחי שלא תכעסי" היא פקדה ולא חיכתה להבטחתי באמת "לדעתי את צריכה לספר את האמת מרי, אנדי כבר גדול" בלעתי את הרוק וניקיתי את פניי עם גב ידי "זה ישבור אותו" הדמעות החדשות לא אחרו להגיע. "אז מה מרי, תתני לו להתמודד" היה משהו במה שהיא אמרה. לא הצלחתי לחשוב על הרגע שבו אנדי יגלה וזה אפילו יעלה בו טיפה קטנה של עצב. הוא הדבר היחיד שיש לי. האהבה היחידה שלי. "תחשבי על זה" היא ליטפה את כתפי ברכות.
***
הכנתי לאנדי את האוכל האהוב עליו וחיכיתי שרק יפתח את הדלת ויופיע. ישבתי על הכסא של השולחן כשפניי לעבר הדלת, מחכה כמו מישהו שמחכה לתוצאות הלוטו.
השעה הייתה כבר ארבע, לילי ממזמן בעבודה ואנדי מאחר כרגיל. אחרי חצי שעה של בהייה ממושכת על הדלת הוא פתח אותה בעדינות שגרמה לי להתרומם מהכיסא "אנדי?" שאלתי עוד לפני שראיתי את פניו. הוא לא ענה לי, רק חשף אותם בזהירות. הוא הסתכל עליי במבט שלי בכול אופן, הרגיש מבט גדוש בשנאה, אוי אלוהים אני מקווה שאני טועה.
הוא הניח את התיק גב שלו על יד הדלת והתיישב בכיסא הקבוע שלו. קמתי מהכיסא שלי ומזגתי לו אוכל מבלי לדבר. הנחתי את הצלחת והוא התחיל לאכול. נשכתי שפתיי והתיישבתי על ידו.
"אנדי?" קראתי בשמו אך הוא לא ענה. הוא המשיך לאכול והתעלם מקיומי לחלוטין. "אני רוצה להסביר לך מה שמעת היום" אמרתי בקול עדין וחיכיתי שמבטו יתנגש בשלי. הוא הוריד את המזלג על השולחן כאילו שאין עוד בכוונתו לאכול. "מה לספר?" הוא שאל בקול נמוך והתרומם מהכיסא "מה לספר?" הוא צעק הפעם "שאימא שלי שקרנית?" הוא צרח את כל נשמתו החוצה ואני קמתי מהכיסא, אולי זאת הייתה הדרך שלי להתגונן. "אנדי בבקשה תקשיב לי" הדמעות התחדשו מאז שעות הבוקר והראו לאנדי את הפחד שלי להתמודד מולו "שאבא שלי רוצח?" הוא הפך את הצלחת של האוכל על הרצפה והסתכל בעיני הדומעות "את לא אימא שלי" הוא לחש ועלה לחדרו.
התפרצתי בבכי עז ולא התביישתי בקולות הבכיינים שיצאו ממני. לא רק שכל-כך קשה לי לעמוד מולו, המבט שלו. המבט שלו מזכיר לי את אנדרס.
***
אחרי ניקיונות המטבח, לא הרשיתי לעצמי אפילו לעלות לחדרי. רציתי לתת לאנדי את השקט שלו.
ישבתי בספה וצפיתי בטלוויזיה בעוד עיני כל רגע פוזלות לעבר המדרגות, מחכה רק לראות שהוא בסדר. "היי" קולה של לילי ודלת נסגרת נשמעו. חייכתי חיוך קטן לעברה. היא הניחה את התיק צד שלה על הכסא במטבח ובאה להתיישב לידי. "נו מה היה איתו?" היא שיחקה בשיערי, היא נוהגת לעשות זאת מלא. "הוא כועס" פלטתי לעברה והחזרתי מבטי למסך. שמעתי גיחוך שקט מצידה והחזרתי מהר מבטי אליה "מה מצחיק?" היא חייכה "את" היא הסתדרה בנוחות בספה "אמרת לו את האמת?" הסתכלתי עליה בתמימות ואמרתי "הוא לא רצה לשמוע" חיוכה לא ירד מפניה "נו ברור שלא!" היא הרימה קולה מעט "מפוצץ אגו כמו אבא שלו" כיווצתי פניי כי לא הצלחתי להבין לאן היא חותרת "לכי אליו!" היא הרימה קולה "תספרי לו את האמת, בין אם ירצה לשמוע או בין אם לא" הסטתי מבטי ממנה לטלוויזיה ונתתי למוחי כמה שניות לחשוב על מה שאמרה, האמת שהיא צדקה.
התרוממתי מהספה והלכתי לכיוון המדרגות. לפני עלייתי הסתובבתי ללילי ולחשתי "תודה" היא חייכה ואני עשיתי את דרכי לעבר אנדי.
כשהגעתי מול דלתו דפקתי כמה פעמים והוא לא ענה "אני נכנסת" הורדתי את הידית ונכנסתי. ראיתי אותו שוכב במיטה ועיניו עצומות. אני מכירה את אנדי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי, הוא עושה את עצמו.
התיישבתי לידו במיטה וליטפתי את שיערו, ראיתי איך הוא כל-כך רוצה להגיד לי להפסיק אבל חייב להישאר בדמות הישנה. "כשאבא שלך היה קטן אבא שלו היה מכה אותו" הוא לא נכנע לי כשהבין הפעם שאני הולכת לספר לו את האמת "עד שיום אחד ההתעללויות הגיעו לשיאן ואבא שלך התחבא מאביו" השפלתי מבטי "הגיע גבר ופשוט רצח אותו". עיניו של אנדי נפתחו בזהירות ולא התביישו להראות שהן לא היו רדומות קודם "רצח את מי?" הסתכלתי עליו כלא מופתעת הרי ידעתי שהוא ער "את סבא שלך" הוא הסתכל עליי בפניי לא מבין וחיכה שאמשיך "אחרי הרצח, אנדרס עקב אחר האיש כל הזמן וראה שהוא תמיד חוזר לשכונה שבה אנדרס גר" נאנחתי "הוא חטף אותי" אמרתי בכרזה "אני הייתי שכנה של אנדרס בעודי רק בת שלוש" אנדי כיווץ גבותיו "אנדרס עקב אחריו וראה לאן הוא לקח אותי" השפלתי מבטי "ישבתי בחדר שחור, מבודדת רק בת שלוש. בוכה בלי הרף" אנדי הניח את ידו על ידי כשם לב שאני נזכרת "אנדרס חשף את עצמו בפניי הרוצח והרוצח ביקש את עזרתו בכך שיעזור לו להשתיק אותי" הסתכלתי בעיניו של אנדי שהזכירו לי כל-כך את אנדרס באותם הרגעים "חמש עשרה שנים הייתי בטוחה שאנדרס חטף אותי" אנדי הסתכל עליי ושאל "למה הם עשו את זה?" השפלתי מבטי "כדי לגייס אותי לארגון רודפי צדק" הדלת של חדרו של אנדי נפתחה בסערה "מרי בואי מהר את חייבת לראות" לילי הייתה נראית לחוצה. ירדנו אני ואנדי בעקבותיה במדרגות והיא הובילה אותנו לטלוויזיה בעוד השלט בידה והיא מגבירה.
'ארגון ארץ מגיע למקסיקו' כך הקריין הכריז 'לפני כשעה נמצאה בסמטה חשוכה ברחובות מקסיקו טיילור טאויף שליבה מחורר שלוש פעמים וסכין נעוצה בחור השלישי' הכריז הקריין שנית 'מה גורם לך לחשוב שזה דווקא הארגון הזה?' שואלת אותו הקריינית שיושבת על ידו 'הפלוס האדום בין גבותיה של טיילור' הופיעה תמונה של אותה בחורה ויכולתי לראות את הפלוס המדובר שרודף אותי כל חיי.
הסטתי מבטי ללילי "הם פה" לחשתי לה בפחד.
YOU ARE READING
כלואה 2
Mystery / Thrillerספר המשך לספר "כלואה". עברו ארבע-עשרה שנים לאחר הבריחה הגדולה והסתערות השוטרים על בניין הארגון. מרי מתגוררת כעת עם אנדי, בנה ולילי, אחות של אנדרס. החיים של מרי עדיין מלאי תסבוכת וקשיים. מה הם הקשיים? מדוע מרי לא מצליחה להמשיך בחייה? קריאה מהנה. אשמח...
