כלואה2: פרק 10- להגיע אליי.

1.3K 115 7
                                    

"מה את עושה?" הסתכלתי לעבר אנדי שעמד בדלת הכניסה לחדר הלבן עם שתי כוסות חמות מהן בקעו אדים שהעידו על כך שהכוסות חמות. לא עניתי לו. המשכתי להוציא את כל החוטים שמחוברים אליי בדרכים כלשהן והתרוממתי מהמיטה.

הוא הניח את הכוסות החמות "שבי!" הוא פקד עליי ואני התעלמתי. אספתי כמה מהדברים שלי ואז דחיפתו של אנדי גרמה לגופי להתיישב בין אם רציתי ובין אם לא. זה היה מסוג הדברים שהזכירו לי את אנדרס, השליטה שיש לאנדי עליי.

"מה יש לך?" הוא הסתכל עליי כשגבותיו מעידות לי שאיננו מבין בכלל מה עובר עליי. הגשתי את ידי לשידה ונתתי לו את המעטפה. לא עוד סודות.

הוא פתח את המעטפה וכמו שחשבתי, זה לא אמר לו כלום.

"נו?" הוא הרים מבטו אליי וחיכה. "זה הם" אמרתי נחרדת "זה 'ארץ' שלחו לי את המכתב הזה" הוא הסתכל עליי במבט חסר כל משמעות "מאיפה לך?" הוא הציץ עוד פעם בפלוס האדום והרים את עיניו בחזרה אליי. התנשמתי קלות וחשבתי איך לספר את הזוועה הזאת. בכול פעם אנדי מגלה עליי משהו חדש.

"כשהיינו..." הוא הסתכל עליי וחיכה שאמשיך ואפילו סימן לי עם פניו קצת שזזו בתזוזות קטנות "כשהיינו רוצחים את הקורבנות" הוא נשאר בקור רוח, שליו. "אז.." בלעתי את הרוק, לא הצלחתי להתנסח מולו. "אז היינו מסמנים אותם בפלוס אדום" באופן אוטומטי עיניו של אנדי הציצו פעם נוספת אל הדף ואז הוא סובב אותו אליי ואני הנהנתי, מאשרת שזה אותו פלוס. "איך?" הוא שאל אחרי שאישרתי את דבריו "עם טוש" עניתי בקלילות "בין הגבות". השתיקה השתררה בנינו והיא הייתה מעיקה וחונקת. חיכיתי שיעשה משהו, אפילו שישאל. רק שלא ישתוק.

"למה?" הוא שאל אחרי כמה שניות מעיקות שהרגישו לי כמו נצח "למה עשינו את זה?" ניסחתי את השאלה במקומו "כשהצדק והמוות נפגשים" השפלתי מבטי לא יכולתי עוד להסתכל על עיניו.

לא רק שאני מדברת על הדברים האלה, על הזוועות האלה עם ילד בן ארבע עשרה, בנוסף לכל, הוא הילד שלי.

"וזה היה פה בבוקר כשהתעוררת?" הנהנתי לאישור כשהבנתי שהוא מדבר על המעטפה. "הייתי בטוחה שזה אתה" הוא שתק ולא ענה על זה יותר. "תתארגני" הוא תחב את המעטפה לכיסו והלך לכיוון הדלת "אני אלך להביא גם את לילי" הוא יצא והשאיר אחריו סערה.

עשיתי מה שהוא אמר, התארגנתי במהרה רק כדי שאף אחד מהרופאים לא יעצור את לכתי הביתה.

זה לא שבבית אהיה מוגנת יותר, פשוט עדיף שנהיה כולנו יחד.

***

"איך את?" שאלתי את לילי בעוד נכנסנו לבית כולנו. "הרבה יותר טוב" היא ענתה בעוד נשכבה על הספה בזריקה "איך התגעגעתי" היא התענגה על הספה "רק לריח הזה".

אנדי התיישב על הספה שהייתה מול לילי והסתכל עליה, הוא חיכה שמבטיהם יתנגשו.

הלכתי למטבח למזוג לכולנו מים אבל כל כולי לגמרי היה במתרחש בסלון.

"ליל" הוא אמר את שמה בעדינות, עיניה לא נפתחו בכלל והיא אינה ראתה שהוא מחכה לדבר איתה. "כן" היא התיישבה בנוחות בספה ומבטיהם הוסטו אחד לשנייה.

"אני רוצה לגרום לארגון להגיע אליי" הכוס שהייתה בידי צנחה בדרכה אל הרצפה ומצאה את סופה המר בסוף הדרך. "אתה רוצה מה?" התקרבתי לסלון בצעדים גדולים ובעצבים בלתי נמנעים.

"אימא אני מדבר עם לילי" הוא אמר בקור רוח ואדישות מוחלטת, לא הבנתי מעין זה נובע.

עמדתי ביניהם והסתרתי להם אחד את השנייה וגבי היה אל לילי ומבטי הכועס אל אנדי.

"אף אחד לא מביא אף אחד!" צעקתי.

אנדי התרומם מישיבתו בביטחון שלא ראיתי בו קודם.

הלב שלי יצא לטייל בכול גופי ובכלל לא היה במקום שבו אמור להיות.

"אימא כמעט הרגו אותך" הוא צעק את העובדה הכואבת לו מכול "ואת לילי!" הוא הוסיף בצעקה.

"מרי" לילי הגתה את שמי בעדינות וזה גרם לי להסתובב אליה "אנחנו חייבים לברוח" היא הסתכלה עליי ופניה היו מפוחדות. "לא!" אנדי צעק ופניי הוסטו אליו בחזרה. הוא התהלך קצת ימינה כדי להסתכל גם עליי וגם על לילי "לא בורחים יותר!" הוא פקד "הם יימצאו אותנו בכול מקום, אתן לא מבינות?" העליתי חיוך מזלזל על פניי, חיוך שמסרב להבין את המצב.

"אז מה אתה רוצה אנדי?" שאלתי אותו באותו החיוך "שנהרוג אותם?" שאלתי ברטוריות "אתה יודע כמה הם? אתה יודע למה הארגון הזה מסוגל?" פניו היו ללא כול הבעה. לא חיוך, לא תזוזה, לא כעס, לא עצב. לא הצלחתי לקרוא אותו וזה עוד אחד מהדברים שהוא הזכיר לי בהם את אבא שלו, שכמעט באף פעם מהמצבים לא הצלחתי לקרוא אותו.

"אני לא מפחד מאף אחד!" הוא אמר בסערה ובביטחון. הסתכלתי על עיניו השחורות כפחם ובחנתי אותן. יש לו כול-כך הרבה כעס ועוצמה בעיניים. הוא לא התנהג כמו ילד בן ארבע עשרה. הוא התנהג כמו חיית טרף שמגנה על הטריטוריה שלה.

הוא כאילו סוג של הבין שהבית הזה שלו, שהוא הגבר כאן. אבל בשבילי, אנדי תמיד יהיה הילד שלי ואני לא אתן לו להסתכן לעולם. בטח לא להסתכן עם ארגון כזה גדול כמו 'ארץ'.

"גיבור גדול!" עניתי בהתחכמות "מה אתה מתכוון לעשות?" התקרבתי אליו על מנת לאיים.

"קודם כול" הוא הסתכל בעיניי ללא כל פחד או חשש שהוא מפחד ממני או מהאיום שניסיתי לצור "אני אגרום להם להגיע אליי" הסתכלתי בעיניו והיה נראה כאילו לילי כלל לא נמצאת בשיחה, היא לא אוהבת להתערב כשאני ואנדי בסוג של ריב או וויכוח. "ומה אז?" שאלתי את השאלה הגדולה "אתה לא יודע מי הם בכלל" הוא הסתכל במבט מוזר "אני כן" רוממתי מעט שפתיי "ממה שסיפרתי לך, נו בטח" נתתי למבטי לטייל בכול הבית רק לא באנדי "לא, ראיתי אותו, את הרוצח" עיניי נפתחו לרווחה כשלא הצלחתי להבין על מה אנדי מדבר. "מתי?" ספק שאלתי ספק לחשתי.

"כשהוא ניסה לרצוח את לאו" 


כלואה 2Nơi câu chuyện tồn tại. Hãy khám phá bây giờ