כלואה 2

כלואה2: פרק 19- אנה.

"מרי מה את עושה?" שאל לוקאס בעוד אני הופכת את כל מגירות המטבח.

"מחפשת את המספר טלפון שלה" הפכתי עוד ועוד את המגירה. לוקאס קם מהספה שעליה ישבנו קודם והתקרב אליי. הוא עצר את ידי שהפכה כל דף באגרסיביות ולחץ שלא נראה כמותו.

"מרי" הוא הוסיף את שמי והרתיע אותי. "מה?" הסתכלתי על ידו שאוחזת בי. "את המספר של מי את מחפשת?" הסתכלתי עליו כמה שניות. "מישהי שלילי הכירה לי" התחלתי "באחת מהפעמים הבודדות שיצאתי לטייל בחוץ עם לילי, היא חברה וותיקה שלה" העצב נפל עליי בשנייה כשחשבתי עליה וכמה שהייתה משכנעת אותי כל הזמן לצאת. "הייתי בהריון בחודשים מאוד מתקדמים" הוא כיווץ פניו ולא הבין לאן אני חותרת. "התחברנו אליה ממש והבטחתי לה שאראה לה את התינוק שלי כשהוא יגיח אל העולם" הוא הסתכל עליי במבט מוזר ושאל "את באמת מתכוונת להתקשר אליה עכשיו?" הוא גיחך תוך כדי "שאנדי כבר גדול?" הסתכלתי עליו בחוסר אונים "היא היחידה שאני מכירה" הצגתי בפניו את הדילמה שאני עצמי נמצאת בה "למה נראה לך שהיא תזכור אותך?" הנהנתי "היא תזכור" הוא הסתכל עליי וניסה להבין מדוע אני כל-כך נחושה בעצמי "הבטחתי לה שאתקשר ואז ביקשתי ממנה שלא תשכח אותי" חייכתי כשנזכרתי בסיטואציה "היא אמרה שיופי כמו שלי היא לא תשכח" לוקאס שחרר את ידי וחייך "למה אתה מחייך?" שאלתי גם אני בחיוך, החיוך שלו גרם לשלי לעלות. "כי היא צודקת" הוא שיחק בשערי. עצמתי את עיניי והתענגתי על הרגע המרגיע הזה. הרגע הזה שאת מרגישה שיש מישהו לצידך, שתומך בך, שדואג לך. הרי כל חיי אני חיה ללא אהבה של גבר.

"תעזור לי לשכנע אותה?" שאלתי אחרי שפקחתי את עיניי "לאמץ את אנדי?" הנהנתי וחיוכו טרם ירד מפניו "את יודעת שזה בלתי אפשרי נכון?" הרמתי גבותיי מעלה כמה שיכולתי "למה לא?" הוא התרחק ממני כמה צעדים והתהלך ימינה שמאלה "תחשבי על זה..." הוא אפילו לא הסתכל עליי "מי תסכים לאמץ ילד ככה סתם?" פתאום התחלתי לחשוב על זה. מרוב שהייתי כל-כך נחושה להצטרף לארגון, לא הסתכלתי על מי שאני מפילה את זה עליה. "את היית מסכימה?" הוא פתאום שאל משום מקום. "אני לא" התנערתי מהר "אבל לי יש סיבה!" מיהרתי לתת תירוץ "החיים שלי ושל הבן שלי בסכנה אז אני אוסיף עוד מישהו שחייו יהיו בסכנה?" שאלתי והוא הנהן.

הפכתי עוד קצת את המגירה "הנה זה!" הצגתי מול לוקאס את הפתק הריבועי הקטנטן שבו היה כתוב המספר של אנה. פתאום הלב שלי דפק. איך מבקשים? מה אומרים?

לקחתי את השפופרת שהייתה על השולחן הקטן ליד המטבח והסתכלתי על הפתק ואז על המספרים. "מה יש?" הוא שאל כששם לב שאני מסתכלת כמה שניות ארוכות על המספר מבלי לעשות כלום. "אני מפחדת" הנחתי את השפופרת "מה אומר לה?" הסתכלתי עליו בפחד "את האמת?" הוא הסתכל עליי ברצינות "שמה? שאת מביאה לה את הבן שלך כדי שתצטרפי לארגון שרוצח אנשים?" כשהוא הציג את זה ככה זה באמת נשמע פסיכי.