כלואה2: פרק 20- הארגון.

1.2K 99 4
                                    

"הגענו" לוקאס בלם את האוטו.

פתאום כפות רגליי התחילו לרעוד והרעד עלה במעלה רגליי. הוא התפשט בכול גופי.

"מרי" הניח לוקאס את ידו על ברכי החשופה וקטע את כל מחשבותיי על הפחד. "כן?" הסתכלתי עליו כשפניי מבוהלות, ראו עליי. "את לא חייבת" הוא אמר בנחמדות, יודע כמוני שאני כן.

"אני כן" אמרתי "ואתה יודע את זה" כאילו סוג של כעסתי עליו אבל זה לא באמת עליו זה על המצב שאני נמצאת בו.

"בהתחלה הכול יהיה לך חדש אבל לאט לאט תתרגלי" הוא אמר. הוא ניסה להיות נחמד. הוא ניסה לתמוך אבל יש מקרים כאלה שאין דרך לתמוך בהם והמקרה הזה, הוא אחד מהם.

"אני שונאת את זה" צעקתי בקושי "ואני?" הוא החזיר בצעקה "את חושבת שאני אוהב את זה?" הצעקה שלו השאירה אחריה דממה. זה שבר את שנינו.

הוא הוריד את ידו מברכי ורומם אותה אליי, מציע לי אותה. "את באה?" הסתכלתי על כף ידו, יודעת שאחרי שאצא מהרכב, לא תהיה לי דרך חזרה. החיים שלי לא היו ולא יהיו שקטים עוד לעולם.

הנחתי את ידי על כף ידו והוא נשק את גב ידי "אני אהיה איתך" הוא אמר בעודו מרים את מבטו אליי "תמיד" הוא מלמל.

הוא יצא מהרכב ואני בעקבותיו. מנסה לנער את הפחד והחשש ממני.

הוא הקיף את הרכב והגיע עד אליי "בואי" הוא השיט את ידי ואני צעדתי בעקבותיו.

***

נכנסו אל בניין הארגון, זה היה הרבה יותר מושקע מהתקופה שלי.

הקירות היו לבנים, הייתה להם מכונת קפה, חדרים שהיו נראים די מפוארים, ממה שהצלחתי להבחין מדלת אחת פתוחה. אבל דבר אחד לא השתנה, השקט המצמרר שאתה נכנס לארגון.

תחושת הלחץ שמתלווה אליי ומרגיש כאילו היא דבוקה לך לרגל.

"בואי" הוא משך את ידי וצעד איתי במסדרון הקצר.

בסופו הוא פתח את הדלת ונכנסנו, האישה שישבה על הכיסא נעמדה. היא נראתה מבוהלת כשפנייה ראו את פניי. שיערה היה חום וגלי. היא אספה אותו בקוקו הדוק ולא פספסה אפילו שיערה אחת שתהיה נוגדת לאחרות. עיניה היו חומות אך גדולות ובולטות בפנייה. בלעתי את הרוק ורציתי לומר את שמי. חוששני שזה מיותר.

"את..." היא התחילה ופניה היו נראות כאילו ראתה מפלצת "מ.." היא התחילה בהבהרה הראשונה של שמי ואני כבר המשכתי אותה "מרי" אמרתי בחיוך. חשבתי שאולי החיוך יעזור לי עם הפחד ולא טעיתי.

התקרבתי אליה "למה היא באה?" היא הפנתה מבטה ללוקאס שהיה מאחורי אחרי שני הצעדים שעשיתי לעברה "היא מצטרפת" הוא אמר בחיוך והיא חייכה אליו גם.

"באמת?" פרצופה היה בהלם. היא התקרבה אליי והשיטה את ידה "אוליביה" היא חייכה וחשפה את שנייה שהיו נראות כאילו היא יצאה עכשיו מפרסומת למשחת שיניים. "את יכולה לקרוא לי "אולי" חיוכה לא ירד מפניה ואפילו הרגשתי מתח באוויר שממש בא לה לחבק אותי.

כלואה 2Where stories live. Discover now