כלואה 2

כלואה2: פרק 17- צל חולף.

"מרי הכול בסדר?" לוקאס העביר אותי לשבת על ידו בספה כשהבחין כשאני כמעט ומתעלפת.

"אימא" אנדי התיישב על השולחן מולי, איפה שישבתי קודם. הסתכלתי עליו והבנתי שהוא מחכה שאענה לו. השמעתי לו קול שמאשר את זה ששמעתי וחיכיתי שימשיך. "על מה את חושבת?" שאל אנדי. לוקאס הסתכל עליי וחיכה לתשובתי לאנדי "אין לך הרבה ברירות מרי" האמנתי לו. ידעתי שהוא צודק שאין ברירה אחרת. "הם יקבלו אותי?" שאלתי ומזווית עיניי ראיתי את אנדי מסתכל עליי בצורה קצת מוזרה "אני לא יודע אם הם יקבלו" הוא אמר ולרגע חששתי "אבל אני יודע שהם צריכים אותך" כיווצתי גבותיי כי לא הצלחתי להבין מדוע הם צריכים אותי ואז הוא הסביר "את ותיקה, את יודעת את העבודה" הוא התחיל לפאר אותי ולא הבנתי מאיפה הוא יודע את כל זה "כולם חדשים בארגון" הסתכלתי עליו בפליאה ושאלתי "כולם?" והוא הנהן.

לא הצלחתי לחשוב והמוח סרב לעזור לי בזמן שהלב שלי צועק כבר המון זמן שאסור לי בשום פנים ואופן לוותר על אנדי.

"אני יכול לדבר איתך בפרטיות?" הוא ביקש והסיט מבטו אליי ואל אנדי. אנדי בא לפצות את פיו אבל אז קטעתי אותו עם מבטי "זה בסדר" אישרתי והוא עלה לחדרו מבלי לומר מילה למרות שהרגשתי שיש לו הרבה מה להגיד.

כשאנדי כבר היה בקומת חדרו לוקאס הרגיש חופשי לידי.

"מה הקטע שלך עם הארגון?" הוא שאל בפתיחות. בלעתי את הרוק והתקשיתי כול-כך לדבר על כך.

הרגשתי שאני יכולה להיות בטוחה ליד לוקאס. הוא נתן לי הרגשה טובה.

"כשהייתי בת שלוש הם חטפו אותי" לוקאס עיוות פניו. תיארתי לעצמי שהוא לא מצליח להבין למה, בדיוק כמו שאני עד היום לא מבינה למה.

"אני לא יודעת למה הם עשו את זה" הסברתי "הם הכניסו אותי לתוך חדר שחור" לוקאס הניח ידו על כף ידי הרועדת ותמך בי. הרגשתי שהוא מבין על מה אני מדברת. "התאהבתי בו" הצהרתי בפניו "באותו האחד שהיה שותף לזה" לוקאס ליטף אותי עם ידו כמה שיכל "ואז הוא מת" דמעה זלגה מעיניי ועשתה את כל דרכה מהעין ועד שנפלה על ידנו המשולבות.

לוקאס העביר ידו מאחורי ראשי ונתתי לראשי לצנוח על כתפו. הוא היה כל-כך רגיש ולא אותו רוצח שניסה לסיים את חיי ליל אמש.

"ואנדי?" בלעתי את הרוק ולא ידעתי מה לענות אבל הרגשתי שאם התחלתי אני חייבת לתת לו את הפרטים "הוא ממנו" מחיתי את הדמעה לפני שתצנח "מאהבה הראשונה שלי" לוקאס משך את פניי מכתפו ואחז את פניי עם שתי ידיו כשהאגודלים שלו מוחים את דמעותיי שפעם אחר פעם באות לזלוג לאוויר העולם.

"אני מצטער" הוא לחש בקול הצרוד שלו. הכנסתי את הנזלת פנימה ורציתי כבר להפסיק לדבר עליי.

"ואתה?" הוא הוריד ידיו ממני "מה הסיפור שלך איתם?" הוא שפשף את אצבעו עם האגודל "כסף" הוא הוסיף למרות שכבר הבנתי את זה משפשוף אצבעותיו.