כלואה2: פרק 22- המשרד.

1.2K 101 14
                                    

לוקאס נעמד והתהלך ימינה שמאלה ושיגע את ראשי.

חיכיתי שיאמר את תשובתו לשאלה ששאלתי.

הוא נעצר ונאנח "אני לא מבין" קיבע את מבטו עליי "הוא לא מת?" השפלתי מבטי. מתביישת שאולי זו האמת.

נעמדתי כדי להיות כמעט בגובהו של לוקאס ואולי זה גם יראה לו את רצינותי.

"הוא.." השפלתי מבטי "אין הוכחות ודאיות לכך" שיניתי את המשפט בשנייה האחרונה.

הלכתי לעבר תיק הגב שאיתו הגעתי. פתחתי את הרוכסן. ראיתי מזווית עיניי את לוקאס בוחן את מעשיי. "מה את עושה?" הוא שאל והתעלמתי כי ידעתי שעוד מספר שניות הוא יבין.

הוצאתי את הסכין השחורה של אנדרס והגשתי אותה לידיו של לוקאס. הוא בחן את הסכין והרים מבטו אליי וחיכה שאסביר "היא הייתה שלו" הרגשתי מחנק בגרון. הרצתי את כל הסרט הזה בראש.

"הוא בחיים לא היה עוזב אותה" הוא הסתכל על הסכין במבט חטוף והרים את מבטו אליי.

הלכתי לכיוון המיטה והתיישבתי עליה. "באותו היום שהשוטרים פרצו לבניין של הארגון" התחלתי "אנדרס לא נתן לי לצאת מהחדר" המחנק התגבר יותר ויותר אבל החזקתי את הדמעות, מחכה לסיים את הסיפור בצורה ברורה "הוא יצא לראות מה קורה בחוץ" עיניו של לוקאס נפתחו לרווחה והוא הבין את מה שאני הבנתי בזמנו. "ואז השוטרת ההיא שעזרנו לה הביאה לי את הסכין" הוא הנהן בהבנה.

הוא התקרב אליי והתיישב על ידי. הוא הגיש לי בחזרה את הסכין. הסתכלתי בהשתקפותי בה "אני חייבת לחפש אותו" הרמתי מבטי לעבר לוקאס שהיה נראה אבוד בתוך הסיפור הזה "אני חייבת את זה בשביל אנדי" ראשו של לוקאס הנהן קלות.

"נניח ותגלי שזה לא הוא מה אז?" הייתי מעט מופתעת. לא ציפיתי שזה מה שהוא ישאל, לא הייתי מוכנה לזה. "אני אברח" החלטתי שאם כבר הייתי כנה אז אהיה כנה עד הסוף.

הוא חייך כלא מאמין "את צוחקת נכון?" כשלא החזרתי חיוך אליו הוא הוריד את שלו. "את רצינית" הוא הצהיר לעצמו.

"מה גורם לך לחשוב שזה באמת יהיה הוא?" שחזרתי לעצמי את ליל הרצח האחרון שניסו לעצור נשימותיי. לוקאס הבחין בכך שאני מנסה להיזכר וחיכה בסבלנות שאדבר.

"בלילה ההוא" התחלתי "הלילה שהוא בא אליי" הרטבתי שפתיי על מנת להקל על הדיבור "היה שם משהו" הוא הסתכל עליי מסורבל, לא מבין כלום בכוחות עצמו.

"למה הוא לא רצח אותי?" ראיתי את לוקאס תוהה עם עצמו מדוע הוא באמת לא רצח אותי ואז התנער מכך "קרתה טעות זה למה" הוא ניסה להסביר מדוע. "טעות כזאת קרתה לו פעם?" ניסיתי להחדיר למוחו של לוקאס בדיוק את מה שאני חושבת.

שררה בנינו שתיקה די מעיקה והצלחתי להבחין בכך שהמחנק בגרון כבר עבר.

"אני אעזור לך" מבטי הורם באופן אוטומטי לעבר לוקאס. אני לא יודעת למה, אבל הצורך הראשון שלי היה לחבק אותו. חיבקתי והוא נשען על כתפי בדיוק כמו שאני עליו.

כלואה 2Where stories live. Discover now