Mine disaster 2

Mine disaster 2-26 אחרון

חחחחחחחחח.פרקאחרון.

"אני חשבתי-" "חשבת שהיא נועה. כי הפסקת לקחת את הכדורים. רצחת את דילן ואוריאל כי חשבת שהם גרמו לה להיפרד ממך. אתה משתגע תומאס ואתה עולה לכיתה י" גרג מבהיר אליי את כל מה שקורה איתי ואני מחזיק בראשי "שלא נדבר על זה שפתחת עכשיו חזית עם החיילים של דילן מה שמוביל למלחמה עם מאות הרוגים" הוא מעלה את קולו מתחיל לנהוג שוב "אתה משוגע. היא לא שלך" "היא שלי! היא תמיד תהיה שלי" אני אומר ודמעה אחת עושה את דרכה מעיניי אל לחיי ומשם אל פי. טעם מלוח נוצר על שפתיי ואני מסתכל אל החלון "היא שלי".

נוריאל הרון

"בחייאת נורי תסלחי לו הוא שבור" גבריאל מתיישב על ידי מחבק אותי "אני אוהבת אותו. אבל תבינו אותי גם גברי" אני אומרת בשקט צופה בגופו השבור שנשען על העץ העקום "תפסיקי נוריאל.לכי אליו. ותנשקי אותו" הוא מצווה "עכשיו!!" הוא צורח עצבני ואני נאנחת פוסעת בצעדים כבדים אל תומאס. אל הרוצח של אחי. אני מחזיקה בלחיו צופה בעיניו המוצפות בדעמות ועל לחיו חתומים פסי דמעות עבים ובוהקים שנוצרו לא מזמן. מבלי לחשוב אני מחברת את שפתינו במהרה , כיתה י' הלוואי ותצליחי לי.

כעבור חודש

"אני אוהב אותך" תומאס לוחש לאוזני מחבק את מותניי בחוזקה "אתה על כדורים?" אני שואלת בחשש והוא מניד בראשו מחייך "מאז שחזרת אליי. התאפסתי על עצמי" הוא מבזיק חיוך לעברי ואני נושפת החוצה אוויר מחייכת לעברו חיוך מרגיע. הוא בעלי.

"את בסדר אהבה שלי?" הוא מלטף את ראשי ואני מהנהנת מחבקת את גופו השרירי בחיבה "אני רוצה אותך בתור אשתי" הוא מרים את ראשי להסתכל בעיניו "ביום הולדת 18 שלך אנחנו מתחתנים" הוא קובע והפרפרים בבטני הופכים להיות פילים שרומסים כל דבר מההתרגשות
"אתה חושב שנחזיק מעמד?" אני שואלת משבלבת את אצבעתינו "אני בטוח".

כעבור שנתיים וחצי

"מה אתה רוצה?" אני מסננת עצבנית טורקת את הדלת בפניו אך רגלו עוצרת את הסגירה בין המשקוף לדלת "מה?" אני גונחת בעצבים נכנעת לגוף השרירי שלו עוזבת את הדלת . בשניות ספורות שפתיו נדבקות לשלי. "הבטחת לי תומאס!" אני צועקת בבכי "אני יתחתן איתך נוריאל" הוא אומר משחק בשערי "אני כבר בת שמונה עשרה וחודשיים ואתה שמונה עשרה וחצי תומאס!" אני צורחת בכאב "תפסיקי. הייתי במשימה נוריאל" הוא אומר בשקט מנסה ללטפף את פניי ואני מעיפה את ידו בעיניים דומעות "עוף מפה" אני מסננת "אין לי כנפיים" הוא אומר ובשניה הוא מושך אותי מצמיד אותי לקיר "תקשיבי לי עכשיו" הוא מסנן עצבני ואני נאנחת "מה" אני אומרת באנחה "אני אוהב אותך" הוא אומר בשקט מלטף את לחיי "אז למה אתה שובר אותי. סיימנו יב' לפני שבועיים תומאס, למה אתה משחק בי?" אני שואלת בכאב והוא מחייך "מה אתה מחייך יקוקסינל?" אני מסננת בשקט והוא מדביק נשיקה קצרה לשפתיי "בואי נצא לסיבוב" הוא מושך אותי החוצה "לגשר" הוא מוסיף מתחיל ללכת איתי "תומאס אני בפיגמה!" אני צורחת והוא מרים אותי על כתפו "תוריד אותי!!" אני מצווה והוא מגחך ממשיך ללכת .

"נוריאלי שלי מלאך אהוב שלי. כבר שלוש שנים שאת סובלת אותי וכבר שנתיים וחצי שאת בזוגיות איתי. אנחנו בני 18 אנחנו חוקיים ואני רוצה להמשיך להיות חוקי שיש לי טבעת על האצבע. טבעת ממך. נוריאל התינשאי לי?" דמעות זולגות אחת אחרי השניה .אני צופה הגשר המקושט שבאמצעו תומאס רכע ברך, "לא" אני אומרת בחדות והוא מביט בי בבלבול "אני לא ינשא לך. אני יתחתן איתך" אני אומרת והוא מגלגל את עיניו "אני אוהב אותך יפה שלי" הוא מושך אותי לעברו ואני מחייכת מנשקת את שפתיו המזמינות בחום. הוא שלי.

לא אכפת לי ממש כמה שהצבעות ותגובות היו אני יעלה אפילוג עוד מעט. מעכשיו אומרת שהאפילוג. רק אבל רק מהנקודת מבט של תומאס