לא בחרתי

פרק 1

פרק 1

. . . . . . . . . .

"תכנס משמאל" המפקד הורה, והשוטרים צייתו וירדו במדרגות מהר יותר "אמרתי משמאל!"
המשיך המפקד לצעוק לכיוונו של אותו שוטר שהתקדם עכשיו לדלת השמאלית.
"תכינו את הנשק, הוא בפנים"
פקד וכולם הנהנו והצדיעו.
ג׳ימין כל העת ישב על הריצפה בחדר החשוך, מבודד עם מחשובותיו ופחדיו.

לא מזמן זה היה מקום שהכיר.
מואר יותר, מוגן יותר, ועכשיו.. הוא עומד להכנס לכלא בדיוק במקום הזה.
על מה? לא משהו ברור, בודאות לא משהו שהוא בחר בו.

צעדי השוטרים היו ברורים יותר ולא נתנו לו עוד רגע נוסף למחשבה. הוא כבר שמע צעקותיהם המתחזקות.
הם קרובים, והפעם יותר מתמיד.

ג׳ימין הסתכל סביבו, מחפש דרך מוצא, דרך שיוכל להתחמק משם דרכה.
לא שהיה לו לאן, אבל העיניים שלו זזו אוטומטית, מהפחד שזהו, זה הסוף.

הפה שלו כאב, לא יכול להכיל כבר את גודלן של שיניו, ששינו את צורתן. וראשו כאב.
הוא היה רעב, ומפוחד.
רעש אדיר נשמע והוא סובב את מבטו, הדלת נפתחה בפריצה, ועשרה שוטרים נכנסו לחדר כשפנסים בידהם, מאירים את החשכה המוחלטת ששררה עד עכשיו.

"פארק ג׳ימין תתלווה אלינו"
המפקד ביקש, בלי סיבה, כי ממילא אחד השוטרים ניגש אליו וסכב אותו בכח.
הוא מפלצת - וכבר ידע זאת, דאגו להבהיר לו את זה בכל הדרכים בעולם.

"את גזר הדין תקבל אחרי החקירה, יש לך זכות לשמור על שתיקה ולשכור עורך דין"
השוטר צעק עליו ונתן לו מכה בצוואר.

ג׳ימין יודע איך הולכת שיטת החקירות בבית הסוהר, במיוחד כלפיו.
אבל הוא לא היה במצב של לבכות עכשיו, או בכלל להישבר.
מפלצות לא בוכות, את זה אמרו לו כבר מגיל צעיר, ואין סיבה שישכח זאת.
"אני יכול לשאול... על מה?" שאל בלחש, כאילו לא בטוח אם רוצה שישמעו אותו.
מיד סגר את עיניו, כאב הראש עוד לא נרגע, רק הכאב החיצוני ממכות השוטרים הסיח מעט את דעתו.

"אני רק ממלא פקודות"
השיב השוטר בקרירות
"אב..אבל"
לג׳ימין לא הייתה תגובה, או דעה.
לא היה מקום לדעות שלו.
הוא הוכנס בכח לניידת, יותר מיד בכח.
ומיד לאחר מכן הם התחילו לנסוע.

מאחורי המושב היו סורגים, זה גרם לו לחשוב על איך שמתיחסים אליו, כאילו הוא פושע. למרות שזה אוליי נכון.
לפני שכל זה קרה, הוא היה רק ילד, כולם קראו לו ילד, עכשיו הוא לא, הכל נגמר.

"רד"
השוטר הוציא אותו מהניידת, מצמיד אקדח לרכתו, ומהדק לכפות ידיו אזיקים.
ג׳ימין נשם עמוק, מנסה להירגע. זה הולך להיות קשה.
עיניו מזמן עיבדו את צבען הטבעי. וכל הנסיעה לא עזרה בדיוק לגופו החלש להתאזן.

"מחר המשפט שלך, תתכונן"
השוטר ה'נחמד' הציעה לו הצעה אדיבה, להתכונן.
שוטר אחר, עם יותר דרגות על מדיו, סכזב אותו לתא הכלא שלו.
כשהלך, ג׳ימין הרשה לעצמו להתפרק, הוא היה לבד.