לא בחרתי

פרק 4

פרק 4

. . . . . . . . . . .

"אז מי אתה?"
שאל טאהיונג את יונגי שעזר לג׳ימין להתיישב
"אציג את עצמי בקצרה, מין יונגי, בן 23"
"נעים להכיר. אני קים טאהיונג, בן 20, ואני גר כאן"
"נעים מאוד"
יונגי חייך מה, משהו שלא התאים לאישיות שלו.
טאה חייך גם הוא.

"אה.. וזה פארק ג׳ימין, בן 20 והוא גר..אאהה... האמת אני לא יודע איפה"

יונגי הרים גבה

"אתה הכרת אותו לפני?"
"הוא הכיר אותי לפני הרבה זמן.. עד שקרה משהו"
"מה קרה..? רבתם?"
"לא.. כן.. כאילו סוג של כן, או שלא, לא משנה"

יונגי קם מהספה
"הייתי נשאר, אבל אני בטח סתם נטל... היה לי כיף איתכם, מקווה שניפגש שוב.."
- "לא"

ג׳ימין וטאהיונג ענו יחד. לא היה בא להם להיות לבד, שניהם, אחרי הרבה שנים של התרחקות.
הם לא רצו את המתח הזה באוויר

"תשאר"
"מה שהוא אמר"
טאהיונג חרק את שיניו
"או-וקי... אז אני אשאר"

יונגי התיישב חזרה על הספה המלוכלכת.
הכל נראה כאילו הולך להיות שקט עכשיו, אבל-
קול סירנות נשמע ברקע, והלך והתחזק.

"מה זה?"
"לעזאזל... הם הגיעו! יונגי, לך תתחבוא אתה וג׳ימין"
טאהיונג אמר וקפץ מהכיסא
"מ..מי הגיע?"
"לא עכשיו הסברים, רדו למטה וסגרו את הדלת חזק, אל תשכח לנעול, אני יחפה עליכם"

טאהיונג היה לחוץ בדיוק כמו ג׳ימין, וניגש אל הדלת,
"קח את זה"
יונגי אמר וזרק לעברו אקדח.

"תודה..עכשיו, זוזו!"

יונגי עזר לג׳ימין לקום ושתיהם רצו לעבר הקומה למטה.
הם הספיקו לשמוע את הדלת נפתחת בעוצמה ואת טאהיונג מנסה לתרץ להם דברים.
הוא שיקר גרוע, בזה יונגי היה בטוח.
הוא מנסה לטפל בזה במילים, זה לא יעזור לו
כנראה שהוא שומר את האקדח למקרה חירום.
אחרי שיונגי וג׳ימין שמעו את הצעדים שלהם מתרחקים, הם לא יצאו עדיין, אבל התחילו להתלחשש

"מי אלה? הם רודפים אחריכם?"
"לא..לא חשוב"
"בן אדם.. אני הצלתי את החיים שלך לפני כמה דקות, אתה חייב לי"
"כמה דברים, אני לא חושב שלהציל את החיים שלי הייתה בחירה טובה, אני מודה לך, אבל לא בהכרך שרציתי לחיות.
דבר שני, אני לא בן אדם, אז כבר החוק הזה לא חל עליי.
ועוד דבר, אני לא רוצה שתהיה מעורב בזה, זה לטובתך"
"לא בן אדם? ברצינות שלא הבנתי כלום"
ג׳ימין נשם עמוק לפני שחשב מה לענות, זה עומד להיות ארוך.

"תקשיב, מה שאני יספר לך, זה אכריותך בלבד, ואשמתך שנכנסת לזה, ואני יודע שלא תאמין, אבל אני יספר מה שאני יכול"
"זה בסדר, דבר"
"לא נולדתי כמו כל בן אדם. ואני מתכוון לזה"

ג׳ימין עצם את עיניו ונשען על הקיר, הוא באמת הולך לספר את זה למישהו שרק היום הכיר? הוא יכול לסמוך על יונגי? בכל זאת... הוא לא מכיר אותו, אבל הוא הציל את החיים שלו בלי לבקש כלום.. זה מבלבל...

"נולדתי ערפד"
"ערפד?"
"מה ששמעת.."
"איך זה הגיוני?"
"אמרתמ שאספר הכל, אתה תבחר אם להאמין"
"מתקבל"
"כמו שאמרתי... נולדתי ככה, הסיבה לא ברורה, כי זה לא בא מההורים שלי, שהיו בני אדם רגילים לגמרי"
"אז מה זה?"
"כל מי שחקר את המקרה לא מצא הסבר, אבל מניחים שזו מחלה"
"מחלה?"
"כן.."
"וזה משפיע עלייך?"
"מאוד.. לדוגמא, כשקצב הפעימות שלי עולה, או שהדם שלי מתחמם.. אבל בעיקר כשאני נחשף לדם, אני מייד משתנה"
"מה זה אומר?"
"יש לי תאווה לדם, אני בעל טפרים וניבים, אני מאבד את עצמי"
"יש לזה תסמינים? אני מתכוון, איך אתה יודע שזה מגיע?"
"יש כמה, העור שלי הופך לבהיר כמו גופה, וגם מתקרר. הורידים שלי מתחילים לבלוט, העיניים שלי נהפכות לאדומות.. ואני מריח ושומע דברים באופן על טבעי"
"זה די מיוחד"
"אני גם מפסיק לגדול מגיל מסויים, ואני לא יכול למות בגלל בן אדם, או מזקנה. אני רגיש למגע של כסף, ולאור השמש"
"אתה לא יכול להיות בשמש?"
"כל עוד אני לא משנה צורה, זה בסדר שאני יהיה בשמש"
"אני ח-"
טאהיונג פתח את הדלת, וגרם לשתיהם להצמד אחד לשני בפחד.
"זה אני, תרגעו"
שתיהם נשמו והתנתקו נבוכים.

"הם הלכו, אבל הם יחזרו בקרוב"
טאהיונג אמר, עוזר להם לצאת משם.
"אז מה אתה מציע לעשות?"
יונגי שאל, וג׳ימין הסתכל עליו בחשש.

"אני חושב שנלך לבית השני שלי"
אמר וגירד את עורפו תוך כדי מחשבה.
"בית שני?"
ג׳ימין הסתכל עליו בשאלה, ממתי יש לו בית שני?
"כן.. יש לי עוד בית, האמת הבית האמיתי שלי. לא באמת חשבתם שאני גר בחורבה הזאת. נכון..?"
יונגי הנהן למרות שהאמין שזאת דירתו היחידה.
"אז מתי נלך לשם?" שאל
"אני חושב שכדאי שנארגן הכל ונצא, מסוכן להשאר כאן, הם עלולים לחזור"
ג׳ימין הראשון שיצא מהחדר, והם אחריו.

"אז בואו נזוז"
"צריך לארוז כמה דברים בסיסיים, תנוחו בנתיים" טאהיונג אמר והלך לארגן את אותם דברים.
הם התיישבו, ג׳ימין על הכיסא המרופט, ויונגי על הריצפה
"איי!"
פתאום שמעו את טאהיונג צועק מהמטבח
"מה קרה?"
ג׳ימין קם מהר למטבח ויונגי אחריו
"סתם, חתך קטן"
הוא הסתכל על האצבע המדממת
"הכל בסדר?"
יונגי שאל את ג׳ימין שהיה נראה מנותק מהמציאות.

ג׳ימין הביט בדם שעל אצבעו של טאהיונג וכאב הראש תקף אותו שוב.
"קרה משהו ג׳ימין?"
יונג׳י חזר על שאלתו, אבל הוא רק בהה בדם של טאהיונג ועיניו נהפכו אדומות.
הוא התקרב אליו לאט
"ג׳ימיני?"
טאהיונג שאל וג׳ימין ניער את ראשו ונעמד במקום
"אני לא יכול עם זה.."
"ג׳ימיני? כואב לך משהו?"
טאהיונג שאל לו מרוכז
"לא! תתרחק!"
"מ..מה?"
טאהיונג היה מופתע ויונגי נגע בכתף של ג׳ימין במהירות, ג׳ימין הרים את ראשו אליו.

"אוח שיט! טאהיונג, תכסה את האצבע!"
צעק יונגי לעבר טאהיונג כשהבין מה קרה "למה?"
"הוא.. הוא - אסור לו לראות דם! תסתיר את זה!"
טאהיונג דחף את אצבעו מתחת לג׳קט וג׳ימין נשם עמוק
"אחחח.."
הוא מילמל מכאב והתיישב על הריצפה, יונגי שם את ידו על כתפו והסתכל על טאהיונג

"בוא נצא מכאן, עכשיו"
טאהיונג הנהן במהירות, והשלושה יצאו מהדירה.