לא בחרתי

פרק 14

פרק 14

. . . . . . . . . .

"יונגי"-
ג׳ימין קרא שוב בשמו וניער אותו. יונגי לא ענה, רק המשיך לשכב על האדמה דומם.
ג׳ימין לא יכל לקבל את זה שהוא מת.
והוא עוד יותר לא יכל לקבל את זה שהוא צריך להחזיר אותו עכשיו.

הוא מפחד שיונגי יחיה כמוהו,
הוא רוצה לחסוך לו את כל הסבל הזה.
אבל הוא לא יכול.
הוא הבטיח, והוא חייב לעמוד במילה שלו.
ג׳ימין ניקה את הפנים של יונגי ופתח את פיו קצת.

הוא חתך עם טפריו את ידו, וחיכה לזרימה של הדם.
הוריד נפתח והוא קירב את ידו לפיו של יונגי.

כל הדם סביב ראשו של יונגי עשה לו בחילה וכאב ראש, זה הרגיש כאילו עומד להתעלף.
הוא אפילו לא יודע כמה זמן עבר מאז שקפצו, או מאז שהתעורר.
הוא רק ידע שהוא קם לייד גופתו של יונגי,
שבקש ממנו עוד הזדמנות לחיות.

יונגי לגם מהדם של ג׳ימין, בהתחלה רק קצת, אבל אז הוא התחיל לשתות אותו בתעבה.
ג׳ימין פחד. הוא חשב להתרחק, לותר. הצורה שיונגי נמצא בא ממש שיגעה אותו.
הוא פחד מהרבה דברים, שלא היו רחוקים מלקרות.
שמשהו ישתבש ויונגי לא יחזור לחיים, שהוא יתעלף עכשיו והכל יהרס, או שיונגי ישנא אותו בגלל שהפך אותו לכזה.
אבל הוא חייב לעמוד במילה שלו. וזה גורם לו להתגבר על הפחד.

יונגי סגר את פיו, לא מוכן לקבל עוד דם.
ג׳ימין קרע חתיכה מחולצתו ולפף סביב ידו, ואז התכופף ליונגי.

"יונגי? אתה בסדר? למה אתה לא פותח את העיניים? היונג? תגיד משהו!"
ג׳ימין התחיל להלחץ, למה יונגי לא מתעורר?

הוא נענעה אותו וקרא בשמו, אבל יונגי נשאר שם, בלי אות חיים.
לקח מספר שניות עד שג׳ימין התחיל להבין את המקרה - הוא נכשל.
יונגי מת, בגללו.
הוא לא הפסיק לנענע את גופו של יונגי ולבכות.
"חייבת להיות כאן טעות.. זה לא נכון, אי-אין מצב"
שרווליו היו ספוגים דמעות והוא קבר את ראשו על יונגי.
"אנ-י נכשלתי-- אכזבתי אות-ךך"
הוא בכה לחזה שלו. מיואש כולו.
יונגי עדיין לא זז, וככל שהזמן עבר ג׳ימין בכה יותר.
הוא רצה שיונגי יחבק אותו, יזוז, שיפקח עיניים.
שום רצון לא התגשם, וג׳ימין לא היה מסוגל לקום מיונגי.
הוא השעין את ראשו עליו בתשישות, עצם את עיניו ונשם עמוק.
חלפו מספר שניות וג׳ימין שפשף את עיניו הנפוחות.
הוא עמד לקום, אבל משהו עצר אותו. יונגי טפס בו.
"א..אתה חי?"
ג׳ימין שאל מצומרר. יונגי לא ענה, אז הוא הצמיד את אוזנו לליבו.
"זה.. זה שוב פועם-".
חיוך חדש עלה על פניו של ג׳ימין, יש עדיין סיכוי.

"ג׳-ג׳ימין?"

"יונגי? אתה חיי? אתה באמת חיי?!"
"נראה לי.. אני חיי אני חושב"

יונגי עצם את עיניו בחוזקה ואז פתח אותן שוב. הן היו אדומות כדם, והוא נאנח בכאב.

"מה קרה? יונגי? מה יש עכשיו!?"
ג׳ימין הלחוץ התקדם ליונגי, אבל הוא עצר אותו.
הוא לא היה רגיל לניבים, והיה צריך להתרגל ללחץ בשינייו.
טפרים חדשים צמחו על ציפורניו, ועיניים אדומות החליפו את החומות.
ג׳ימין הושיב והשעין אותו על קיר, והניח את ידו עליו, מנסה להרגיע אותו.

"זה יהיה בסדר, אתה תראה, זה חייב להיות בסדר.."

יונגי הנהן ומתח את צווארו, ומיד לאחר מכן השתתק.

"זה הסתיים?"
"כן"
הוא השעין את ראשו הקיר, ועיניו נעצמו.
שיערו היה דבוק למצחו מזיעה. הציפורניים שלו חזרו לקדמותם ושיניו למקומן
"הכל בסדר עכשיו" ג׳ימין אמר וחייך, הוא ניקה את הדם מפניו עם שרוולו שהיה רטוב.

"עשיתי את זה! באמת עשיתי את זה! הצלחתי!"
הוא צעק לבסוף, נהנה לשמוע את הד קולו חוזר. הוא מאושר, יונגי יהיה גאה בו.

"באמת הצלחתי!"
"ת-תודה" יונגי מלמל בקול חלש וגנב את תשומת ליבו.

"יונגי, חזרת, פחדתי שאני לא יצליח, פחדת שלא תחזור, פחדתי שתשאר מת, לא רציתי לאכזב אותך"
יונגי חייך אליו חיוך מותש.
הוא התקרב לאט אל ג׳ימין וחיבק אותו בעדינות.
"ידעתי שלא תאכזב אותי"
לחש. ג׳ימין בכה בקול, והוא הידק אותו אליו.
"אתה בעצמך אמרת שהכל בסדר עכשיו"

ג׳ימין הנהן והשתחרר ממנו
"אני חושב שאתה יפה מאוד עם ניבים"
"באמת? אתה חושב"
ג׳ימין צחק, כשעיניו עדיין לא התייבשו.
"בוא נלך הביתה. אתה צריך לנוח ולאכול  אתה חלש"
"אני בסדר, זה לא כזה כאב"
"בכל זאת, כדאי שתלך לישון"

ג׳ימין הסתובב אל יונגי והרים אותו, סוכב אותו על גבו.
"אני בסדר, תוריד אותי, אני יכול ללכת"
אחרי כמה שניות ראשו הוטח על כתפו של ג׳ימין. יונגי נרדם.
"עדיף ככה, בוא נלך הביתה" ג׳ימין חייך.
הוא יצא מהסמטה והלך בלי לדעת לאן.

"ג׳ימין היונג? יונגי היונג?"
ג׳ימין הסתובב לחפש את הקול שקורא לו, וגילה את טאהיונג וג׳אנגקוק.
"מה אתם עושים כאן?"
הוא נבהל, והשתיים התעלמו משהאלה וחיבקו אותו.
"זה כלום, אנחנו רק הלכנו לחפש אתכם אחרי שיצאנו מהמסתור. היינו בטוחים שנטפסתם. אבל נתקלנו בטלוויזיה"
"נתקלתם בטלוויזיה או שעצרתם לאיזה שעה וראיתם טלוויזיה בזמן ששתינו היינו מחוסרי הכרה?"
"זה לא ככה"
"בכל מקרה, מה יש ליונגי היונג? הוא עוד לא התעורר?"
"זה סיפור ארוך, הוא רק צריך לנוח"

טאהיונג הנהן והלך לקצה הסמטה.
"בואו נלך מכאן"
"אנחנו נבוא, קוקי בוא נלך"
ג׳אנגקוק הנהן ונמשך אחרי ג׳ימין.

"חברים, יש לי בקשה אחת.."
ג׳ימין אמר מתנשף, שתיהם עצרו והסתכלו עליו.

"זה.. זה יונגי, הבחור הזה...באמת שהוא כבד"
"די הגיוני למישהו שרק ישן ואוכל.."
"בכל מקרה, קוקי.. קח אותו אתה"
ג׳אנגקוק הוריד את יונגי מגבו של ג׳ימין והם המשיכו ללכת.
אחרי הליכה די ארוכה הם נעצרו. אין להם לאן ללכת.

"אז לאן עכשיו?"
"איפה אנחנו נגור?"
"אני לא חושב שיש עוד מקום שלא היינו בו"
שלושתם התיישבו על הרצפה, מנסים לחשוב על מקום הבא שילכו אליו
"אפשר לחזור לדירה הראשונה שלי" טאהיונג הציע וג׳ימין הניד בראשו.
"הם יחפשו גם שם, אחרי הכל לא מצאו את הגופות שלנו"
"נווו אז לאן? היונג באמת כבד לי כבר!"

הם המשיכו לחשוב אבל ג׳ימין עצר אותם
"יש מקום אחרון שאליו אנחנו יכולים ללכת"
"איזה מקום?"
"הבית שלי"
ג׳אנגקוק וטאהיונג הסתכלו עליו בבלבול.
"זה המקום הראשון שהם יחשבו עליו"
"הם לא, כי הם לא יודעים שהוא קיים"
"מה הכוונה?"
"אני לא אזרח חוקי, המשטרה לא יודעת על הדירה הזאת"
"אז למה לא חשבת על זה עד עכשיו?" ג׳אנגקוק נאנח וטאהיונג חייך.

ארבעתם פנו למקום המסתור החדש שלהם, מלאים תקוות ודאגות.