לא בחרתי

פרק 12

פרק 12

"א..א-ני"
ג׳ימין גמגם, מה לעזאזל הוא יענה על זה.
"למה אתה מתכוון? מה זאת השאלה המוזרה הזאת?"
"אני לא ילד קטן, אני ראיתי את הכל, את השיניים שלו, העיניים שלו.. זה לא היה רגיל"
"אתה שומע מה אתה אומר?"
"אני בוודאות ראיתי את זה"
"ג׳אנגקוק. תפסיק עם זה"
"מה? למה?"
"ג׳אנגקוק, שתוק!"
"אל תעצור אותו" ג׳ימין אמר וקם משם הוא פתח את הדלת ויצא.

ג׳ימין חיפש מקום לסדר את מחשבותיו. לבסוף התישב על ספסל, כשהבעת פניו ריקה, והוא בוהה בשמיים.
הזמן עובר, המחשבות רצות במוחו, הכל מסובך.
אחרי כמה דקות של בהיהה ארוכה, הוא קם והתקדם חזרה לבית.
כשהוא נכנס טאהיונג עמד שם, כאילו חיכה לו.
"ג׳ימין.. ג׳אנגקוק יכול לפעמים לאבד שליטה, תסלח לו, הוא יודע שהוא לא בסדר" "סלחתי מזמן"
"אז אתה בסדר?"
"כן"
.
.
.
"ג׳ימין.."
"מה טאה"
"משהו אחד לא ברור לי"
"מה זה?"
"למה הפציע שלך לא התרפא בעצמה? למה זה כבר לא עובד?"
"זה לא הייתה סכין רגילה"
"מה זאת אומרת?"
"זאת הייתה סכין כסף, בקצה שלה היה כסף. ערפדים נשרפים למגע עם כסף"
"אז זה אומר, שיקח לזה הרבה זמן להתרפאות?"
"כנראה..."
"ואתה חושב שתשאר צלקת?"
"אני די בטוח".

"גם לי נשארה צלקת דומה" יוני מלמל, ושתיהם הסתכלו עליו בשאלה.
"מה?"
יונג׳י הרים את חולצתו, וצלקת ארוכה נראת.

"יונג׳י! מה זה? זה כואב? איך זה קרה?"
"עבר הרבה זמן מאז, זה כבר לא משנה"
טאה הניד בראשו
"זה תמיד ישנה"
"ממה זה קרה לך?"
"אבא שלי.. אבא שלי עשה לי"
"מה אמרת? היונג.. מי עשה לך?"
טאהיונג שאל ויונג׳י הרגיש לא בנוח

"אבא..שלי"
"אם אתה בסדר זה טוב, בוא נלך לאכול" ג׳ימין ניסה להעביר נושא למראה יונג׳י הנבוך, והוא היה מצליח לולא טאהיונג היה כל-כך חסר טאקט.

"למה הוא עשה לך? מה קרה? מתי זה קרה?" ג׳ימין הסתכל עליו במבט גוער ודרך עליו
"טאה!"
"זה בסדר, אני יספר"
"אתה לא צריך.."
"לפני שמונה שנים.. הייתי בן חמש עשרה. אבא שלי היה מבצע פשעים, והמשטרה חיפשה אחריו כל הזמן.
יום אחד, אמא שלי החליטה שהיא רוצה להתגרש ממנו, ולא ממש מעניין אותה שיש לה שתי ילדים."

יונג׳י נעצר לעצור בשביל לנשום, וג׳ימין צבת את טאהיונג לפני שישאל עוד שאלה חטטנית.

"אמא שלי נעלמה יום אחד, מה שתמיד ידעתי שיקרה, ואני גדלתי עם אבא שלי, שהתחיל לבקש ממני לעשות בשבילו כמה דברים כמו לגבות חובות.
המשטרה התחילה לחפש גם אחרי, אבל הם בחיים לא מצאו אותי ואת אבי.
אחי היה קטן מידי, אז הוא הלך לבית ספר רגיל, התנהג כמו ילד רגיל. אבא שלי לא רצה לערב אותו עדיין.

אח שלי היה הבן אדם היחיד שאהבתי וסמכתי עליו.
סיפרתי לו הכל, את כל המחשבות שלי, המשימות שלי, החלומות שלי.
יום אחד, הוא חזר לבית ובכה.
שאלתי אותו מה קרה, והוא סיפר"

"הוא סיפר לי, שיש בחורה אחת בכיתה שלו, שהוא ממש מחבב, והוא רוצה שתצא איתו, אבל היא לא רוצה, כי הוא סיפר לה על המקצוע של אבא שלי.
היא אמרה, שהיא תיהיה מסוגלת לצאת איתו, רק כשאבא שלי יהיה בכלא. והוא כמו דביל, הבטיח לה, הבטיח לה להסגיר את אבא שלנו. וכשראה שהוא לא יכול להתמודד עם זה, בא לבקש את העזרה שלי"
"יונג׳י, אל תכריח את עצמך-"
"זה בסדר.
הוא ביקש ממני להסגיר את אבא.
חשבתי על זה כל-כך הרבה, והחלטתי שאני יעשה הכל בשביל אח שלי, אז הלכתי עם כל החומר הדרוש למשטרה.
עברו כמה ימים, והמשטרה באמת הגיע וחנתה מתחת לבית שלנו.
ירדתי מהר לחדר של אבא שלי, והוא עדיין היה שם. הוא אמר לי שאחי סיפר לו שאני זה שהסגיר אותו, והתחיל להכות אותי עם החגורה שלו.
האבזם של החגורה נתקע בעור שלי ושרט אותי, הוא השאיר לי צלקת.
לבסוף כוחות המשטרה לקחו את אבא שלי.
לא ידעתי למה, אבל אז הם גם לקחו אותי"
"אבל למה? אתה זה שהסגיר אותו"
"נכון, אבל הם חיפשו אחרי הרבה, וזה לא ממש מעניין אותם מי מעביר את המידע.
אחי יצא עם הבחורה שאהב, ואני נכנסתי לכלא.
אחי לא ביקר אותי כמו שהבטיח, אבל אני שמחתי שלפחות הוא מאושר. שלחתי לו מכתבים, ולבסוף יום אחד הוא הגיע.
שאלתי אותו למה הוא לא מבקר.
הוא אמר שהחברה שלו לא רוצה שיצור קשר עם מישהו מסובך בחוק, כדי לשמור על עצמו"
ג׳ימין התקרב אליו וטפס את ידו. יונג׳י רעד.

"המילים האלה שברו אותי"
למרות החושך בחדר, הם שמו לב שיונג׳י בוכה, אומנם קצת, אבל הוא בכה.

ג׳ימין קם וחיבק את יונג׳י, וטאהיונג גם הוא
הם חיבקו אותו חזק. הוא מיד השתלט על עצמו.
"חברה.. תודה.. אני לא טיפוס של חיבוקים" "היונג.. כולם צריכים חיבוק" 
הם היו בשקט, וצליל פסיעות במדרגות משך את תשומת ליבם.

"ג׳ימין, אני מצטער על מה שאמרתי, זה לא היה בשליטתי, זה יצא מהפה שלי, תבין"
- ג׳אנגקוק.

"זה בסדר קוקי, סלחתי כבר"
"באמת?"
"כן, ברור... אתה חבר, וגם-"
"מממ-"
"אני חושב שאני מבין מה זה לאבד שליטה"